מילים, זה כל מה שיש לי – The Fictional Man

The Fictional Man
כותב: אל יואינג

הכותב בהה בדף הלבן, פאניקה מלאה כל חלל בגופו ובנפשו. הדדליין – השם מעולם לא היה הולם יותר – מצמץ אליו מהעתיד הקרוב. כל תקתוק של השעון נשמע כמו פעמוני יום הדין (וזה היה השעון הדיגיטאלי – את שעון המחוגים העתיק הוא ניפץ כבר בהתקף הפאניקה הקודם) המבשרים על סוף – סוף העולם, סוף הקריירה, סוף ההזדמנויות. הוא היה נואש. ולכן הוא עשה מה שרק כותבים נואשים במיוחד עושים…

15802892

בהווה שדומה לשלנו איך אינו הוא בדיוק העולם מתנהל בעצלתיים. הקפיצה העצומה בגנטיקה בסוף שנות השישים לא הביאה לשינויים העצומים המצופים – הניסיון הצבאי ליצור חיילי על נכשל אחרי שכולם הבינו שאלא משנה כמה תחזק את הגוף האנושי טנק עדיין עדיף, האיום על גניבת זהויות נמנע ע"י הכרזה של בית המשפט העליון שלכל אדם יש זכות בלתי ניתנת להתרה (כולל ע"י עצמו) על הזהות שלו ושלא ניתן לשכפל בני אדם.
יש רק תעשיה אחת שבשבילה משחקים גנטיים היא נתיב פתוח, תעשיה אחת שלא מוטרדת מכללי מוסר או מהשאלות הפילוסופיות שיצירת אדם חדש מעלות – הוליווד! בעולם של The Fictional Man שחקנים רגילים, אנשים כמו ג'ורג' קלוני ואית'ן הוק, מתקיימים לצד "בידיוניים" – אנשים שנוצרו במטרה "לשחק" דמות מסויימת. בעולם הזה אינדיאנה ג'ונס הוא לא הריסון פורד אלא מישהו בשם אינדיאנה ג'ונס שנוצר כאדם בוגר עם זכרונות של מאבקים בנאצים ונטיה מוזרה לנסות להחזיר אביזרים מסרטי הסידרה שלו למוזיאונים.
הבידיוניים הללו נמצאים תחת חוזה עם החברות שיצרו אותם עד לרגע בו החברה מחליטה שסידרת הסרטים / טלוויזיה שלהם כבר לא רווחית ואז הם חופשיים להתקיים בעולם האמיתי – הם לא אזרחים דרג ב', לפחות מבחינה חוקית, אבל רוב האנשים מסתכלים עליהם בעין עקומה (ומי שיחשוב להתחיל עם אחד כזה יחסים יהיה מנודה מהר יותר מכל פדופיל). הם לא מזדקנים (ולא באמת משתנים פיזית) אבל הם אנושיים מכל בחינה אחרת.

"סיפור מטה-ספרותי!" הכריז הכותב, בדרמאטיות מוגזמת השמורה לסטודנטים מתחילים לתיאטרון או לשחקנים בהפקות של ערוץ המד"ב, סיפורו של הכותב המתקשה בכתיבה. זה היה רעיון נהדר, רעיון שהבטיח מידה של עניין לפחות בקרב המבקרים שהיו סטודנטים לספרות וסופרים כולשים. האנשים שבלעו כל שטות שג'ספר פורד האכיל אותם וחשבו, ברצינות, ש –Adaptation הוא אחד הסרטים הכי טובים במאה ה-21.

הגיבור של הספר הזה הוא אחד ניילס גולן – כותב מותחנים זולים (תחשבו הרלן קובן או לי צ'יילד) עם אשליות של גדולה ספרותית, גולה בריטי בארה"ב (אחרי כמה ביקורות מרושעות במיוחד), גרוש (מסיבות מוצדקות ביותר מצידה), בודד (חוץ מחבר אחד – בידיוני שהיה פעם "הטרור השחור" בטלוויזיה ועכשיו עוסק בדיבוב) ואחד השמוקים הכי גדולים בהיסטוריה של הספרות.
לניילס, כך נראה, יש חלום אחד – שיעריצו ויכבדו ויאהבו אותו. ומבחינתו הדרך הכי ברורה להשיג את זה היא לראות את דמות הגיבור שלו (קורט פאורס) מקבלת את הטיפול הבדיוני ומופיעה לחיים כשהיא מכירה בו כאלוהים. הבעיה היא שהוא לא מספיק מוכר בשביל לקבל סרט עפ"י היצירות שלו – ייתכן שהוא ייצטרך להסתפק בכתיבת התסריט ל"מר דול" – רימייק שאולפן הוליוודי גדול מתכנן לדמות מרגל-פארודי משנות השישים (רימייק שיהפוך אותו, כמובן, מגיבור משעשע לרוצח רציני וקר רוח – "אפל יותר ובוגר יותר").
הבעיה שניילס, חורבן-אדם שכמותו, לא מסוגל להתחיל לכתוב – אז הוא מחליט לנסות ולחקור לעומק את המקור הקולנועי (שלו סגד בתור נער חרמן) ובדרך מצליח להגיע לכמה תפניות מפתיעות במה שהיצירה מסמלת וגם לגרור עצמו עמוק יותר ויותר לבור בחיים האישיים שלו.

הסיפור יעסוק ביוצר שפוגש את יצירתו – אלוהים ואדם, גרנט מוריסון ואנימל מן, אלן מור וג'ון קונסטנטין – אבל הוא לא יהיה רע כאחד האלים הללו. הוא יהיה אל קשוב ומבין, יוצר שאוהב את יצירתו ולא משתמש בה ככלי חסר תוכן.
וככל שהוא סיפר את זה לחברו כך החל הלה להניד ראשו מצד לצד…

הטרור השחור בשנות הארבעים

הטרור השחור בשנות הארבעים

הדבר הראשון שתמישמו לב אליו ביצירה הזו של אל יואינג (Judge Dredd, Zaucer of Zilk, Avengers) היא עד כמה לעומק הוא חשב על הקונספט הזה – כותבים רבים, פחותים יותר, היו מתמקדים בסיפור המרכזי בלבד. אבל יואינג נותן לעולם שורה של מגעים קטנים שהופכים אותו למוצק יותר, ריאליסטי יותר (כמה שהמילה הזו מגוכחת בהקשר הזה). לדוגמה: דמויות שנמצאות בספרה הציבורית (כאלו זכויות היוצרים עליהן פגו) מיוצרות מס' פעמים ע"י אולפנים שונים, כל אחד שואף לייצר גרסה משלו – ולכן מתקיימים בו זמנית הולמס הקלאסי (כנראה הגרסה של באזיל ראת'בורן) לצד הולמס ההרפתקני (רוברט דאוני ג'וניור) ושניהם חוקרים ביחד את הרצח של הולמס המודרני (ניתן לכם לדמיין לבד). יש עוד כל מיני מגעים קטנים כאלו (שאני לא רוצה לגלות כי זה יהרוס חלק מהכיף של הסיפור) שבהחלט נותנים לספר נופח שמזכיר את טרי פראצ'ט, טום הולט או ג'ספר פורד.

זה בדיוק כמו הפאנפיק שכתבתי. רק שזה לא גרוע

זה בדיוק כמו הפאנפיק שכתבתי. רק שזה לא גרוע

אבל הנקודה בה הסיפור הזה שונה מרומני פנטזיה-קומית-מטה- ספרותית (וכן, בשלב הזה יש כבר ז'אנר שלם) היא המוכנות שלו להרחיק יותר מפני השטח אל הנפש האנושית – The Fictional Man הוא לא רק תרגיל ספרותי משעשע אלא ספר עם משהו להגיד על האנושות. כשציינתי קודם שהגיבור שלנו הוא שמוק אני לא בטוח עד כמה אני יכול להיות ברור בעניין – ניילס הוא גרוע ככל שבנאדם יכול להיות בלי להיות פושע ממש. הוא המעקמקים האפלים ביותר של השמוקיות האנושית – הדבר הזה שאנחנו חושבים על אנשים אחרים שמעצבנים אותנו בזמן שהם חושבים אותו הדבר עלינו.
אני לא רוצה לרדד את הספר הזה למסר אחד – כי חלק ממנו, לפחות, הוא על רדידות – על הנטיה האנושית לפשטנות ועל הצורך להתגבר עליה. אבל אני רוצה להגיד שיש בו משהו, משהו מעבר…

… "זה כל מה שיש לך לעשות?" אמר החבר "זה ולא יותר?"
"אבל זה גאוני, זה פורץ גבולות!" הסופר צורך עכשיו, הטונים שלו מזמן חצו את גבולות הסביר אל הסביל אל הבלתי-מובן. העיניים שלו אדומות יותר מאיזו מטאפורה לאדום שאני לא יכול לחשוב עליה עכשיו.
"אני היוצר," אמר החבר "ויצרתי אותך כדי להפגש עם היצירה שלי." הוא כמעט בכה "ועכשיו אני מגלה שהיצירה שלי מוגבלת בדיוק כמוני, שאין לה שום דבר מעניין לעשות או להגיד. שהיא חופרת בדיוק כמוני."
"אני… בדיוני?" שאל הסופר.
"אתה אפילו לא צל, אתה הצל של הצל." החבר הסתכל למעלה אל השמיים הלבנים, אל הקיום חסר ההגדרה של שניהם. "הסופר שלי היה מאוכז בדיוק באותה המידה."

הטרור השחור בשנות האלפיים

הטרור השחור בשנות האלפיים


היחסים בין ניילס לחבר היחיד שלו, הטרור השחור לשעבר, הם אולי ההדגמה המושלמת ביותר לדרך התת הכרתית בו אנחנו נותנים לסטריאוטיפים להשפיע על החשיבה שלנו. היחסים ההלו מראים שגם האדם הכי נאור (בעיני עצמו לפחות) לא יכול להמנע מפזילה לצורות המחשבה הקלות הללו – "הם כולם כאלו", "כמה מהחברים הכי טובים שלי", "אני לא גזען, אבל…". זה מסוג הספרים שאחרי שאתה מסיים אותם אתה מתחיל לחשוב – גם אני ככה? תמיד? לפעמים?

אני לא רוצה להטעות אותכם לחשוב שמדובר פה בספר מושלם: הוא לוקח את הדמויות שלו, חלק מהזמן, הרבה מעבר לקצה הנכון – הן הופכות לקירקטורות לפעמים. הוא חוטא, לעיתים, באותם החטאים שהוא מבקר ביצירות אחרות. הסוכן ההוליוודי הרדוד, הדוחה והמכור לסמים הוא דמות משעשעת כחלק מהסצנה שבה הוא מופיע אבל כשאתה מגיע לסוף הספר ומקבל הרצעה על הדרך בה אתה מפשט אנשים לדמויות בסיפור שאתה יוצר לעצמך קשה לקבל את הדמות הזו.
אלב כל הפגמים הללו, בסופו של הדבר, לא פוגעים בספר כשלעצמו – יואינג מוכיח עצמו כסופר שכבר עבר מזמן את שלב ה"מבטיח" אל שלב המילוי (ואם הוא יישתפר בעתיד הוא יהיה אחד מהגדולים באמת). הוא מדלג פה, בקלילות מעוררת קנאה, בין רעיונות לדמויות – בין עלילת בלשים לקשיים אישיים לבניית עולם בדיוני. בחלקים מהספר הוא נאלץ לכתוב בסגנונות שונים ומפגין כשרון של זיקית בחיקוי תסריט הוליוודי מודרני, ספרי ילדים בחרוזים וסיפורים קצרים מהזן שמתפרסם בניו-יורקר. כל אחד מהם עובד הן בתור יצירה כשלעצמה והן בתור פארודיה על הז'אנר אותו הסיפור מייצג.
אחד הדברים הכי טובים שאפשר להגיד על יצירה כלשהי היא שהיא גורמת לכם לרצות להחזיק בבית את כל היצירות האחרות של אותו יוצר. אני נשבע בפניכם, כאן ועכשיו, שתהיה לי ספריה שלמה של יצירותיו של אל יואינג – לאיש מגיע את זה. וגם לי. וגם לכם.

הסופר במצבו הטבעי

הסופר במצבו הטבעי


הסופר בהה בדף הלבן. ויצא החוצה – היום היה נעים וחבל היה על המאמץ.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מילים, זה כל מה שיש לי – The Fictional Man

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s