ארורה תהיה המלחמה הזו – בחזרה ל Civil War (חלק 2)

עורך: נעם רשף

 

תקציר הפרקים הקודמים: מארק מילאר חושב על רעיון מגניב ומכניס אותו ליקום הבדיוני שהוא בדיוק עובד בו בלי להתחשב בהשלכות

תראו כמה שהאנשים האלו עצובים - כאילו הם יודעים שהם בקומיקס של ארק מילאר

תראו כמה שהאנשים האלו עצובים – כאילו הם יודעים שהם בקומיקס של ארק מילאר

 

IV מי מפרק את המפרקים?

 

אין לך מונח לעוס יותר בביקורת קומיקס בימינו מ"דקונסטרוקציה". זה כל כך קל לתת לקומיקס גיבורי על תדמית אינטלקטואלית אם רק מוסיפים כמה טוויסטים משומשים היטב לסיפור מוכר: הם גיבורי על…. אבל הם צריכים להתמודד עם מציאות פוליטית אפורה (וורן אליס), הם גיבורי על…. אבל כולם שמוקים (מארק מילאר), הם גיבורי על…. אבל תחשבו מה פרויד היה אומר (פיטר מיליגן).

זה לא דם. זו העגבניה שזרקו המבקרים על הסרט של זאק סניידר

זה לא דם. זו העגבניה שזרקו המבקרים על הסרט של זאק סניידר

דקונסטרוקציה היא מונח שנהיה נפוץ בביקורת קומיקס בערך מאז Watchmen והמשמעות המקובלת שלו נהייתה (פחות או יותר) "סיפור שמתרחש בז'אנר מסוים על מנת לבחון את הטבע של אותו הז'אנר". Watchmen הוא סיפור גיבורי על (תחפושות, זהות סודית, קרבות, טכנולוגיה סופר מתקדמת, נבל אולטימטיבי….), אבל הוא גם סיפור על הטבע של גיבורי על. Watchmen רוצה לבחון את הסאבטקסט הסוציאלי-פסיכולוגי-פוליטי שרחש מתחת לפני השטח במשך עשורים ולהפוך אותו לטקסט. עד ל-Watchmen רוב סיפורי גיבורי העל השתמשו ברעיונות ודימויים מסוימים באופן אוטומטי[1] לחלוטין (המיליונר במסכה שנלחם בפשע באמצעות אגרופים), אבל אחרי Watchmen הקוראים התחילו לבחון ולחשוב מחדש על הדימויים האוטומטיים הללו (אז…. זה סיפור על איש עשיר שמרביץ לאנשים שנסיבות החיים שלהם דרדרו אותם לפשע. לא כל כך הרואי).

דקונסטרוקציה היא לא משהו יחודי לתחום הקומיקס.[2] אחת הדוגמאות הקולנועיות שאתם כנראה מכירים היא "בלתי נסלח" של קלינט איסטווד (1991): לכאורה מערבון עם כל המצופה מסיפור כזה (אקדוחן זקן שחוזר למשימה אחרונה, שריף עצבני, זונה-עם-לב-זהב), אבל בעצם הצגה מחודשת של כל הרעיונות הללו שמדגישה את הבעיתיות שבהם האקדוחן הזקן היה בעברו רוצח של נשים וילדים (לא לומדים להרוג בלי הרבה אימונים), האקדוחן הצעיר נכנס להלם בפעם הראשונה שבה הוא הורג מישהו ("זה לא קל להרוג אדם") והזונה היא לא מושא אהבה אלא רכוש של מישהו אחר שמתייחס אליה כמו רכוש.

אתה יודע מה באמת בלתי נסלח? הסרטים ההם שעשית עם אורנג גוטנג

אתה יודע מה באמת בלתי נסלח? הסרטים ההם שעשית עם אורנג גוטנג

המפתח לדקונסטרוקציה טובה היא אינטליגנציה: המפרק צריך להכיר את הז'אנר לעומק ולהיות מסוגל לחשוב על כל ההשלכות החבויות שלו בזמן שהוא חושף אותן. ב -Watchmen אלן מור חשב לעומק על ההשפעה שתהיה לקיום של סופרמן אמריקאי על יחסי הכוחות בין ארה"ב לברית המועצות, על היחס של שוטרים לאוכפי חוק מטעם עצמם, על מה יקרה לקומיקס בעולם שבו גיבורי על באמת קיימים…. לאלן מור יש מוח עצום וקודח שלא מפסיק לחשוב על הפרטים הקטנים (לכן הוא בונה העולמות הכי טוב בהיסטוריה של הז'אנר). למילאר (וחזרנו לנושא) יש מוח על טייס אוטומטי.

אחת מנקודות המפתח ב Civil War היא "חוק רישום גיבורי העל" (Super Hero Registration Act – SHRA); זה החוק שהממשלה, ואיירון מן, מנסים להעביר; זה החוק שמוביל את קפטן אמריקה למרוד; החוק הזה הוא הנקודה המרכזית של כל הסדרה. ובאף שלב לא ברור לנו מה הוא בדיוק אומר. ב-Civil War עצמה, ובכל הסדרות שנקשרו אליה, אף אחד לא טרח להגדיר מה בדיוק החוק אומר: בקומיקסים מסוימים החוק דורש מגיבורי על להירשם מול נציג ממשלתי ולחשוף את הזהות הסודית, באחרים הגיבורים מתחייבים להתגייס כסוכני ש.יל.ד ובאחרים הוא פשוט אומר שהגיבור צריך להתנהג במידה של אחריות ציבורית.

אף אחד גם לא טורח להגדיר מה הוא בדיוק "גיבור על". ביקום של מרוול אנשים יכולים לקרוא לעצמם (ולהיקרא ע"י אחרים) גיבורי על בין אם יש להם כוחות על מולדים (אקס מן), כוחות שהם קיבלו בתאונה (ספיידרמן), כוחות שנובאים מפריט חיצוני לגיבור (איירון מן) או פשוט אימונים בקרב ותלבושת מגוחכת מספיק (נייט תראשר). מה בדיוק החוק הזה אומר, או יכול להגיד? אנחנו רואים שגיבור העל האלמוני נייט הוק נמצא בצד של המורדים בחוק, אבל נייט הוק הוא פשוט בחור בחליפה שמאפשרת לו לעוף (לא בדיוק טכנולוגיה ייחודית בעולם עמוס הג'טפקים של מרוול): אם הממשלה חושבת שהוא לא מספיק מוכשר להלחם בפשע שפשוט יקחו לו את החליפה; פרודגי' (דמות משנית שמקבלת זמן מסך די נרחב) הוא גם סתם בחור בחליפה אבל החוק הזה מכריח אותו (כנראה) להתגייס למען הממשלה עם החליפה שלו במקום פשוט לקחת אותה.

בסדרת ההמשך Avengers The Initiative אנחנו רואים שהחוק איפשר לממשלה לגייס ולאמן קטינים שיש להם כוחות על ואף אחד לא מוחה! דעת הציבור לגמרי בעד גיוס בכפייה של קטינים על ידי ממשלת ארה"ב (מדינה שבה חצי מהציבור עולה על בריקדות אם הממשלה מנסה להכריח ילדים לאכול באופן בריא יותר). הסיבה היא שלהראות את חילוקי הדעות בחברה (ואת מה שגורם להן) ידרוש עבודה. ומארק מילאר לא מעוניין להשקיע את המאמץ, לא בלחשוב על חוק הגיוס ולא בלחשוב על התוצאות של מה שהוא כתב.

אם נחזור לדוגמה של "בלתי נסלח": הסרט נגמר אחרי שוויליאם מאני (קלינט איסטווד) חוזר לסורו ולתפקיד האקדוחן וטובח חצי תריסר גברים בקרב ברוטאלי (טעות – הקרב הוא בעצם רפרנס לסצנה דומה בסרטו הקודם של איסטווד "פורע החוק ג'וזי וולס" וממשיכה את הטון הדיקונסרקטי של הסרט – העורך): בזמן הסיפור למדנו להכיר את האיש ואת ההיסטוריה הטראגית שלו ולהבין מה המשמעות של לחזור ולהיות רוצח עבורו. עכשיו תדמיינו שהסרט היה סדרה והיו אמורים להיות לו המשכים, המשכים שבהם ויליאם מאני ממשיך להיות אקדח להשכיר ולהרוג אנשים; רק שכל מה שראינו עד עכשיו הבהיר לנו כמה איום ונורא היה הקיום הזה (בעבורו ובכלל). התוצאה הסופית של Civil War היא הסוף של עולם גיבורי העל כפי שאנחנו מכירים אותו, הסוף של הזהות הסודית, של המאבקים המזדמנים עם החוק, של פנטזיית האסקפיזם. ככה זה בדקונסטרוקציה, היא מסיימת לא רק את הסיפור של עצמה אלא גם את הסיפור של הז'אנר[3].

רק שזה לא באמת הסוף. כי היקום של מרוול הוא ישות כלכלית חשובה מכדי שישנו אותה. אז כל השינויים שמילאר הציג נהיים חסרי משמעות בשניה שהסיפור נגמר.

 

V חייו ומותו (וחייו השניים) של טוני סטארק

 

Civil War, לפחות לפי עדותו של מילאר, היה אמור להציג את שני הצדדים באופן שווה (פחות או יותר) ולתת לקורא לבחור במי לצדד. הבעיה היא שהתיאוריה לא התאימה למציאות הסיפורית: בעולם שמילאר יצר בצד של איירון מן ניצבו בבירור החברה הרעים, עדי כדי כך שחלק ניכר מהקוראים הרגישו מבולבלים כשלא רק שהוא ניצח בסוף, אלא שהניצחון שלו הוצג כדבר טוב. רשימה קטנה של הפעולות של טוני סטארק במהלך הסיפור: שיתף פעולה עם נבלי על (כולל הנאצי לשעבר ברון זומו) והפיכתם לציידי גיבורים מורשים, הקמת כלא בין מימדי שישמש מקום שאפשר להחזיק בו גיבורים ללא משפט, שיכפול ת'ור (חבר ועמית משכבר הימים) והפיכת השכפול לרוצח וניצול האירועים כדי לקדם את מעמדו הפוליטי (לראשות ש.י.ל.ד); נוסף על כך הפעולות שלו גרמו למוות של קפטן אמריקה, לנסיון ההתנקשות בחיי דודתו של ספיידרמן (טוני סטארק אחראי בעקיפין ל-One More Day) ולגיוס כפוי של ילדים.

בסוף הסיפור בעיני רוב הקוראים (ובצדק) טוני סטארק היה יותר נבל מדוקטור דום. מה שהסדרה הזו עשתה לו היה כל כך בלתי הפיך שמאט פרקשן היה צריך לכתוב מחיקת אישיות שלמה לדמות כדי לגאול אותה בעיני הקוראים. "הטוני סטארק שאתם רואים", הוא אמר לנו, "הוא לא השמוק ההוא – זו דמות חדשה לגמרי". Civil War הרס את טוני כדמות, כמו שהוא הרס את ספיידרמן וקפטן אמריקה. הרס אותם במידה כזו שהיו חייבים לעשות להם ריבוט ואז להעמיד פנים שכל העסק לא התרחש אחרת סיפורי נוקמים עתידיים יהפכו לממש לא נעימים ("היי טוני – זוכר שכבלת אותי בשלשלאות והובלת אותי אל מול כדור של מתנקש?").

הדבר היחיד שהצדיק את הפעולות של טוני סטארק הייתה עמדה שסותרת לחלוטין את ההיסטוריה של היקום בו הוא פועל: נכון שב"עולם האמיתי" לא הייתי רוצה לראות גיבורים במסכה פועלים מחוץ לחוק, אבל בעולם שבו אני חי אין לגיבורים במסכה היסטוריה של הצלת האנושות כל יום שני. זה יהיה כמו לנסות ולהציג דמוקרטיה לעולם של שר הטבעות: אני בעד דמוקרטיה בעולם שאני חי בו, אבל בארץ התיכונה המלכים באמת נבחרו לשלוט ע"י כוח עליון והם באמת כל כך טובים ומושלמים (וחוץ מזה הספר השלישי היה הרבה פחות דרמטי אם הוא היה נקרא "שובו של השליט לשעבר שצריך להתמודד עכשיו בבחירה אלקטוראלית"). זו הבעיה בלהציג אלמנטים ריאליסטיים חלקיים בלבד לסיפור פנטזיה בלי לחשוב על ההשלכות שלהם.

זו בעיה קבועה של מילאר שאוהב לחשוב על "קונספטים גדולים" בלי לתהות על המהות שלהם לעומק; בסופו של דבר הוא מסתנוור מהרצון לכלול סצנות מגניבות לשם המגניבות שלהן והקונספט המעניין נזרק הצידה. Kick Ass היתה אמורה להיות סדרה על מישהו שמנסה להיות גיבור על בעולם האמיתי וצריך להתמודד עם התוצאות הטרגיות של הבחירה הזו, אבל אז מילאר חשב "כמה מגניבה תהיה ילדה קטנה עם כישורי לחימה של נינג'ה ופה של דמות בסרט של דיוויד מאמט?" היט –גירל היא אולי דמות "מגניבה", אבל אין לה שום קשר לניסיון להעביר סיפור על אנשים שמנסים להיות גיבורי על בעולם האמיתי. אותו דבר ב – Ultimates: סדרה שאמורה להכניס גיבורי על לקונטקסט הסוציאלי-פוליטי-בידורי של תחילת המאה ה-21; בסוף הם בילו את שני הכרכים בלהילחם בפלישת חייזרים ופלישה ממימד אחר (או, בקיצור, בילו אותם בעלילות גיבורי על סטנדרטיות מספר 2-ב').

[1] אני מגזים. Watchmen לא היה הדקוסנטרוקציה הראשונה וקוראים ביקורתיים התקיימו לפני אלן מור; אבל הרעיון הכללי נכון.

[2] המקור הכי מוקדם שאני מכיר הוא בכלל מפילוסופיה: ז'אק דרידה טען בחיבור שלו "על גרמטולוגיה" שמדובר על חקירה לעומק של עמדה פילוסופית בלי לדחות אותה לחלוטין.

[3] יש סיבה לכך שכל הדיקונסטרקציות המוצלחות – Watchmen, Dark Knight Returns, Miracleman – היו סיפורים בפני עצמם.

 

הערה: האיורים הקומיים מגיעים מתוך הפארודיה המצויינת של כריס סימס Civil War in 30 Seconds

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ארורה תהיה המלחמה הזו – בחזרה ל Civil War (חלק 2)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s