ביקורות שבועיות – קשת של גרביטון

Giant Days #1 || Chrononauts #1 || Invisible Republuic #1 || Zero #15 || Superman #39

קומיקס – כי זה אף פעם לא מעייף לראות את קפטן אמריקה מרביץ להיטלר

Giant Days #1
כתיבה: ג'ון אליסון || אמנות: ליסה טריימן || Boom! Studios || מחיר: 3.99$

מבקר: תום שפירא

טכנית, אני מניח, Giant Days הוא גיליון פתיחה לא משהו. יש הרבה בעיות בבניית העלילה, בהצגת הטון הסיפורי וברמות הסכריניות בסצנות מסויימות. אבל למרות כל הבעיות הללו אני מוצא עצמי ממליץ על הסדרה בכל זאת – היא פשוט. כל. כך. מקסימה. וקסם אישי (בקומיקס כמו בחיים) עוקף המון בעיות.

אסתר, סוזן ודייזי הן שלוש חברות שרק עכשיו התחילו את האוניברסיטה וחולקות חדר ואת הבעיות האישיות שלהן – הביישנות של דייזי, החבר לשעבר של סוזן והנטיה של אסתר להיות מגנט לדרמה (מהסוג הטבעי לעל טבעי). מגנטיות-הדרמה של אסתר נראית, לפחות בראשית, כמנוע העלילתי של הסיפור אחרי שהיא מתערבת שהיא יכולה לעבור שלושה ימים בלי שום דבר מוזר שמתרחש סביבה. וזו בערך הנקודה בה הסיפור יורד מהפסים, במקום להתמקד בהתערבות הוא מציג עלילה מרכזית חדשה לגמרי שגוררת את הסיפור לטון הרבה יותר דרמטי וריאליסטי. בסוף גיליון הפתיחה אין לי באמת שמץ של מושג איזה סוג של סיפור זה אמור להיות – קומדיה קלילה על שלוש חברות בקולג'? סיפור על טבעי על חבורה של נשים שנלחמות בדברים מוזרים (כמו Lumberjanes רק למבוגרות?)? דרמה תקופתית (ובהתחשב בשפמים של חלק מהדמויות אני חייב להניח שזה לא מתרחש בימינו) על יחסים מרירים? הספר מושך לכל כך הרבה מקומות עד שהוא נכשל ביצירת נאראטיב עלילתי ברור.

אבל, בסוף היום, זה לא באמת משנה. הקומיקס הזה פשוט מקרין קסם וחום לכל כיוון – כל הדמויות מקסימות בלי לחצות את סף הזואי דשנל (הנקודה המדוייקת שבה "מקסים" נהיה "מעצבן") והן מדברות בסוג הדיאלוגים שטובים מידי מכדי להיות אמיתיים אבל היינו רוצים שהם יהיו אמיתיים ("להבא, תגיד לחבר שלך לא להסתיר את האוייבים שלי מאחורי השיער המגוכך שלו"). האמנות של טריימן קרובה מאוד למה שכבר אפשר לכנות סגנוןן הבית של הוצאת Kaboom (התת-הוצאה לנוער וילדים של Boom! Studios) ומבצאת אותו ללא פגמים – הדמויות מוצגות בפישוט וחלקות שממלאים כל פאנל בחום ואישיות, ישנם כמה רגעים קרטוניים שדוחפים את הספר מחוץ לגבולות הדי-ריאליסטיים שהוא משרטט לעצמו (ענן שמופיע מעל לדמות ספציפית כדי לסמן דכאון) אבל נעשים בכזה דיוק וחן שזה נראה המשך טבעי של הסיפור.

ציון : 7.9 – הקומיקס הזה, כמו מישהו שרק עכשיו לאוניברסיטה, לא ממש סגור על עצמו, אבל זה לא פוגם באיכויות הבסיסיות שלו.

Chrononauts #1
כתיבה: מארק מילאר || אמנות: שון מרפי || הוצאה: Image Comics || מחיר:3.5$
מבקר: עופר זעירא

chrononauts-01-cvr-col-720-2734b (1)

העבודות של מארק מילר מעולם לא קסמו לי יתר על המידה. ה-Ultimates שלו היו שתי מיני סדרות לא רעות וגם Old man Logan היה מהנה, אבל לא יותר מזה. היצירות שלו נתפסו בעיניי ככיפיות במקרה הטוב ומזעזעות במקרה הרע. רצה הגורל ומילר החליט להשיק סדרה נוספת באימאג' רק שהפעם הוא לקח איתו את שון מרפי אחד האמנים האהובים עליי כיום. בעקבות Starlight שקיבל ביקורות מוצלחות (שמעולם לא טרחתי לקרוא) הרמתי את החוברת בתקווה שתביא משהו חדש לשולחן במיוחד שמדובר באימאג'.

העלילה היא רדודה מאוד כפי שהייתם מצפים מקומיקס של מארק מילר. שני מדענים זכרים לבנים בונים מכונת זמן, נוסעים חזרה בזמן ואז הכל משתבש. בואו נודה על האמת, למארק מילר עידון של קרנף בחנות חרסינה, הוא פשוט לא קיים. הדמויות הראשיות שמילר מבקש להכיר לקוראים חסרות כל עומק וביסוס ואף הנסיון השולי של מילר למתן השקעה רגשית בדמויות נעלם בתוך בדיחות בטעם רע, רע מאוד. הנרטיב לא מונע משום סיבה שהיא, לא הדמויות, אין קונספט חדשני שגורם לי להמשיך לרצות לקרוא, והתחושה העיקרית היא שרצון להראות אוירה מגניבה וזורמת בסגנון הכל כך מארק מילרי פשוט לוקחת מהסיפור עד כדי כך שהוא בקושי קיים. לזכותו של מילר יאמר שהוא מנסה לשתול רמזים להמשך בתחילת החוברת אבל הם ברורים כל כך שהם רק מזיקים מאשר מועילים בשלב זה של הסדרה.

למרות זאת יש צד טוב אחד לחוברת והוא שון מרפי. מארק מילר יודע לבחור את האמנים שלו, שון מרפי הוא מהאמנים המובילים העובדים בתעשייה היום והוא מראה את יכולותיו בחוברת, וזה מחזה מרהיב. בין אם זה קרב ממלחמת האזרחים של ארצות הברית, ימי הביניים או מטוסי קרב ומעבדות משוכללות, מרפי מראה שהוא יודע לעשות הכל. כל עמוד נראה גדול מהחיים, עמוס בפרטים ובהחלט הסגנון המחוספס והחד שלו מחמיא לחוברת. כמה חבל שמרפי מבזבז את הכשרון שלו על חוברת סתמית שכזו.

Chrononauts אינה משאירה רושם טוב אלא יותר תחושה של החמצה. כי בעידן בו יש כל כך הרבה חוברות של מדע בדיוני, נסיעות בזמן ודומיהם, יש הרבה סדרות שמגיע להן מקום של כבוד על המדף, זו לא אחת מהן.

ציון סופי: 5.0- סיפור רדוד ולא מחדש,

Invisible Republic #1
כתיבה: גייבריאל הארדמן וקורינה בצ׳קו || ציור: גייבריאל הארדמן || חברה: Image Comics || מחיר: 2.99$
מבקר: אביב ציפין

INVISIBLE_REPUBLIC_EXPO_PROMO_FORCSB

האמרה ״ההיסטוריה נכתבת על-ידי המנצחים״ ידועה למדי וגם הגיונית, כמובן שידו של המנצח תחזיק את העט מעל דפי ההיסטוריה, אך אולי האמירה הגלומה היותר גדולה היא על ההיסטוריה אותה המנצחים לא כותבים, אפילו כשהיא בצד שלהם. ב-Invisible Republic חוקר בזווית מד״בית את עלייתה ונפילתה של רפובליקה מהפכנית.

בשנת 2843 בשלהי נפילתה של רפובליקת מאלורי העיתונאים שועטים כניצים על גופת הרפובליקה שקרסה ולנסות לדלות כל פרט מידע עסיסי. בעוד שכל הכתבים מגלים שכל מה שמעניין לכתוב כבר נכתב, עיתונאי אחד מגלה אוסף ניירות גנוזים על בת-דודתו של אותו מאלורי מהפכן שחושפת את ההיסטוריה הסודית וההתחלה של מאלורי מרודן שנפל למורד במשטר דיכוי אחר.

לא קשה לפספס את ההשוואות לדמות המהפכנית של צ׳ה גאוורה, מי שבצורה פופוליסטית ציבורית רחבה נחשב לרוח נעורים משחררת והיה דיקטטור בעצמו. בצ׳קו והארדמן רוקמים מנסים מותחן מד״ב פוליטי שמותח את סיפורי ההפיכות על פני גאלקסיות שלמות במקום על פני הטריטוריה המוכרת לנו כאן בכדוה״א. בעוד שנדמה שהמורכבות של הסיפור מבטיחה עוד (בעיקר בראיון שזוג הכותבים עורכים יחד) החוברת הראשונה לא עושה הרבה יותר מלבסס את הפרמיס של הסדרה.

הארדמן הוא כנראה מוקד המשיכה העיקרי לחוברת הזו, והאומנות שלו מוכיחה שזה בהחלט בצדק רב. הארדמן ידוע בקרב קוראי קומיקס כצייר מארבל בעיקר, אבל הוא גם אמן מאוד מגוון שבולט בתעשייות גדולות יותר כאמן סטורי בורד על חלק מהסרטים הגדולים ביותר (בערך כל מה שנולאן עושה ועוד). הארדמן החליט לעשות את המעבר לקומיקסים עצמאיים והוא נותן לאומנות שלו לרוץ חופשי, ולנו נותר להנות מהחוויה. הפאנלים בנויים יפיפה ומעבירים את הסיפור נהדר בצורה ברורה וחדה. הסגנון הסקטצ'י שלו עם הצביעה של בויד עובר מבהיר לאפל בצורה שפשוט כיף לקרוא, וכל הפעולה עובדת נהדר.

זו לא החוברת שתעיף אותכם עם הקונספט המהפכני שלה, במיוחד לא בנוף המד"ב השופע שיש לאימאג' כיום בליין. אבל הגיליון הראשון של Invisible Republic כן מבסס הבטחה לסיפור מעניין שמאוייר נהדר, וגם כסדרת מדע-בדיוני היא עדין נבדלת מסדרות אחרות של המו"ל.

ציון סופי: 7.8 – חוברת ראשונה יציבה עם יותר הבטחה ממה שיש בגיליון עצמו

Zero 15
כתיבה: אלס קוט || אמנות: איאן בארטראם || הוצאה: Image Comics || מחיר: 2.99$
מבקר: תום שפירא

סדרת הריגול ה -א-ליניארית של אלס קוט וחברים מגיע לסיומה (המוקדם מידי) בקשת הסיפור שמתחילה בגיליון הזה ואחרי 14 גליונות של סיפורי ריגול חריגים בעולם סמי-עתידני קוט…. [עוצר, מדפדף שוב]….. מה שקוט עושה בגיליון הזה זה… [קורא את הסיפור פעם שניה]….. כן…. הוא עושה פה משהו.

אחרי שנה וחצי סמי-קוהרנטיים קוט קופץ היישר מהמקפצה המטרפיזית לבריכת הסמים בה אלן מור שחה לאורך רוב שנות השמונים עם גיליון שהוא הבן הממזר של ג'ק קירבי וויליאם ברוז: סיפור בזרם תודעה שמשלב בין עלילותיו של מרגל העל אדוארד זירו בימיו האחרונים, הראשונים והנוכחיים (בו זמנית) לסיפורם של שני סופרים שיכורים ואומללים שמייללים על טבע המציאות, על בדיון ככלי שימושי ועל הרבה דברים אחרים. זה מסוג הדברים שיכולים להיות ממש (אבל ממש) מעצבנים אבל קוט עושה את זה בכזה כשרון ושכנוע עצמי שקשה שלא להעריך אותו.

בשלב הזה נראה די ברור שקוט לא מסוגל, וגם לא באמת רוצה, לסגור את כל הקצוות העלעלתיים שהוא פתח פה; אבל בניגוד לסדרות אחרות *שיעול* Morning Glories *שיעול* הוא לא נתן ליצירה שלו ליפול לתהום המסתורין-כדבר-היחיד. גם עם Zero תסתיים באופן סתום לחלוטין זה לא משנה את העובדה שכל גיליון של הסדרה, עד כה, עבד כתצוגת תכלית יצירתית ועלילתית. זה פשוט כיף לרקריאה, כם אם אתה אף פעם לא בטוח מה אתה בדיוק קורא.

איאן בארטראם (מי אתה ואיפה היית כל חיי?) מספק את הציורים היפים יפים לגיליון זה והוא עומד בכבוד באתגרים הסיפוריים אין ספור שקוט זורק עליו ("תראה לי בבקשה, בעמוד זה, את טבע המציאות בעודה מתפוררת בעקבות קריסת קוי הזמן אחד לתוך השני"), אחרי שמתרגלים לסגנון המכוער-בכוונת-תחילה שלו (כל הדמויות נראות כאילו עברה עליהן משאית) מבינים כמה הוא מוכשר כמספר סיפורים.

ציון: 8.4: חויה על-חושית וחוץ-גופית בצורת 22 עמודי נייר.

Superman #39
כתיבה: ג'ף ג'ונס || אמנות: ג'ון רומיטה ג'וניור || הוצאה: DC Comics || מחיר: 3.99$
מבקר: חגי פלבסקי

Superman_Vol_3_39

קשת הסיפור "Men of Tomorrow" בסופרמן נגמרת (ואתה גם ההרצה הקצרה של ג'ף ג'ונס), ומשאירה כמיהה לעוד קצת. לאחר שהציג את יוליסס, דמות חדשה ומסוקרנת, טמן זרעים ורמיזות לקשת הבאה ועורר את תשומת הלב של הקוראים (והעלה את המכירות והאיכות, שהיו בזבל לפני בואו), ג'ונס נאלץ, למורת רוחו, לעזוב את הכותר, דבר שגורם לקוראים לתהות איך היה נראה הסיפור עם עוד דמות מקורית, לו הארק היה פרי עטו הכותב הגדול ביותר של דיסי על הדמות הגדולה ביותר בקומיקס גיבורי על.

לאחר אירועי החוברות האחרונות, בהן קלארק גילה ישות על-אנושית נוספת וחדשה בשם יוליסס שרוצה באופן הו-כה קלישאתי להושיע את האנושות מעצמה, קלארק גילה שיש לו כוח חדש (פיצוץ סולרי שמרוקן ומעלים למשך 24 שעות את כוחותיו העל-אנושיים), וסופרמן מרגיש איך זה להיות אנושי לחלוטין. קלארק גם נאלץ להתמודד עם העובדה שחשף את סודו הגדול לחברו הקרוב ג׳ימי אולסן, ולהפוך אותו לאיש סודו. כדי להדגיש עד כמה קלארק אנושי ו"חסר-אונים", ג'ונס עושה דבר שהוא מאוד אוהב לעשות ומוציא את הצד האנושי בגיבורי-העל, עם רגע שעל פניו, לא נראה כמשמעותי, אבל בעצם אומר המון: קלארק נאלץ להתמודד, בפעם הראשונה בחייו, עם יריב/כוח טבע מסוכן – הפייפר-קאט.

הכתיבה של ג'ונס מעולה כמו תמיד, והפעם במיוחד, מכיוון שעשה משהו שלא עושים בד"כ עם סופרמן, והראה שאי אפשר לאיית "איש הפלדה" בלי "איש". ג'ונס הצליח לתת לקלארק קול ורגשות באופן נהדר, אבל לא הגזים עם קיטש וקלישאות. במקרה הזה.

האמנות של ג'ון רומיטה על הסדרה הייתה, עד עכשיו, נהדרת, כי הוא הצליח להעביר הכל כראוי – רגעים שקטים, רגשות, הבעות פנים ואקשן. הפעם, לעומת זאת, האמנות הרגישה מזורזת במקצת, וזה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהחוברות האחרונות נדחו, כנראה בגלל רומיטה.

ציון סופי: 8.5 חוצנים דוברי צ'כית. כתיבה מעולה, אמנות… קצת פחות אבל גם טובה ביותר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s