דיווחים משדה הקרב – עלילון במלחמות הסודיות, שבוע 16

 Battleworlds #1 ||  Battleworlds #2 ||  Battleworlds #3 ||  Battleworlds #4

השבוע – שום דבר מעניין במיוחד!

אז בוא נעצור ונסתכל על סדרה שפיספסנו לגמרי כשהיא רק התחילה.

Secret Wars: Battleworlds #1-4

כתיבה: אד בריסון, ג'ושועה וילאמסון, פיטר דיוויד ואחרים || אמנות: ג'יימס סטוקו, ג'יי ג'יי קירבי  אהרון קונלי ואחרים || הוצאה: Marvel || מחיר: 4$

מבקר: תום שפירא

Secret Wars: Battleworld (2015) #3

[כן, אני יודע שהסדרה הזו נגמרה ושלא דיברתי עליה בכלל עד העכשיו. האמת – עד שראיתי את הגיליון האחרון שכחתי בכלל שהדבר הזה התקיים. קריאה של שאר הביקורת תראה שכנראה היה עדיף לי להשאר בבורותי]

קריאה של ארבעת הגליונות של סדרת Battleworlds מעלה בכל קורא שפוי שאלה אחת פשוטה – מה, בשמו של ג'ק קירבי, היא הפואנטה?! למה בכלל הסדרה הזו קיימת?

Battleworlds הוא אוסף של סיפורים קצרים, שניים בכל גיליון (חוץ מאחד שכולל "סיפור" שלישי באורך עמוד מצידו של פול פופ שנראה, בכנות, כאילו צוייר למטרה אחרת לגמרי ונדחף לכאן כדי למלא מכסת עמודים), מצד שורה מתחלפת של כותבים ואמנים. הרעיון הוא, כנראה לתת ליוצרים פחות אורתודוקסים לשחק בשדה הקרב האינסופי. לסדרה יש פוטנציאל – מלחמות סודיות הוא קונספט שיש לו מעט מאוד גבולות ,אתה יכול להציג כמעט כל דמות, בכל ז'אנר או וריאציה וזה יחשב לחלק מהקרוסאובר – אבל מהר מאוד מגלים שיש שני גורמים שמכשילים אותה (מלבד היותם של חלק מהסיפורים גרועים).

הראשון הוא שמדובר בסיפורים קצרים. רוב היוצרים שעובדים בשביל מרוול (ודי.סי) מאוד מאוד גרועים בשימוש אקונומי בעמוד. רובם לא יכולים לסיים סיפור ב-22 עמודים (או לפחות – מקבלים הוראות לא לסיים סיפור ב-22 עמודים כי קל יותר למכור אוגדנים כשיש קשתות סיפור מוגדרות) אז לתת להם 11 זה קצת כמו לזרוק פעוט למים העמוקים שתי דקות אחרי שהוא גילה מה זה "בריכה". התוצאה היא שורה של סיפורים שמרגישים כמו בדיחה של עמוד וחצי שנמתחים בלי צורך, כמו סיפור Deadpool של ראיין פריאר ולוגאן פארבר, או סיפור רגיל שנדחס כל כך שאין זמן לפתח את האימפקט הרגשי הדרוש, כמו הסיפור של דוני גייטס על גנרל רוס מהגיליון השני.

הבעיה השניה היא עריכתית: איכשהו עם מגוון אינסופי קיבלנו פה שמונה סיפורים שחוזרים על תמות, דמויות ורעיונות. עורך טוב היה צריך להגיד ליוצרים שלו מה יוצרים אחרים באנתולוגיה עושים כי אחרת מסיימים עם משהו כמו גיליון מס' 4 שבו יש לנו שני סיפורים של Silver Surfer ברצף, או העובדה שגיליונות 1 ו-3 מציגים לנו סיפור שבו דמות נפגשת עם מיליון גרסאות אלטרנטיביות של עצמה ואלימות מוגזמת סמי-קומית מתפרצת

click for super-sized previews of Secret Wars: Battleworld (2015) #4

אבל גם אם מוכנים לקבל את הסיפרים האלה בפני עצמם, מנותקים מההקשר המגוכח בו הם נמצאים, אני נאלץ לשאול שוב – מה הפואנטה? בגיליון ארבע פיטר דיוויד כותב סיפור שבו הגלשן הכסוף פורץ לטירה של המאסטרו (הגרסה העתידית והמרושעת של ההאלק מהסדרה Future Imperfect) כדי לקחת את הגלשן שלו בחזרה. ואז הוא לוקח אותו. הסוף. זה 11 עמודים של סצנת קרב שאולי מקבלת מטען רגשי עם אתה מעריץ של סדרת Defenders המקורית שבה הדמויות עבדו ביחד (הסדרה הזו נגמרה עוד לפני שנולדתי, ואני לא צעיר במיוחד) אבל גם המטען הרגשי הפוטנציאלי הזה לא הופך את הלא-סיפור הזה למעניין.

רוב הסיפורים פה הם כאלו – סצנות אקשן חסרות קונטקסט שבנויית על דמויות שנראות ומתנהגות קצת כמו דמויות שאתה מכיר (אבל לא באמת) מחליפות אגרופים ולייזרים. זה יכול לעבוד, בקטע של תראו-כמה-מטורפים-ומוגזמים-אנחנו, אבל צריך יותר יצירתיות משהכותבים פה מוכנים להשקיע: אד בריסון וסקוט בריסון מציגים סיפור על גרסאות אלטרנטיביות של מ.ו.ד.ו.ק שמנסות לשתף פעולה אבל נגררות לקרב-רב כי כולן וריאציה על אותו פסיכופט עם אגו בגודל גלקטוס. הבדיחה ברורה מהרגע הראשון, ובריסון לא עושה שום דבר כדי לפתח אותה מעבר לפאנצ'ליין שכל קורא הגיע אליו ארבעה עמודים לפני הכותב.

אז מה כן חיובי? האמנות. זה לא שמדובר בסריה מושלמת – מארקו טוריני (גיליון #2) עושה עבודה משעממת וחסרת אנרגיה לחלוטין, ובשלב מסויים של הסיפור הפרספקטיבה המעוותת גורמת לדמויות להראות כמו גמדים נלחמים – וזו בוודאי לא הכוונה – אבל רוב הזמן חובבי אמנות יכולים לקנות גליונות רק בשביל לשתוף את העיניים: ג'יי ג'יי קירבי מגיע לגיליון שלוש לעשות סיפור רטרואי שבו בלייד, בעיצוב המקורי, נלחם ברוזן דאקולה ערפדים חריגים, מייק הנדרסון מפגין יצירתיות עם המעניש-הקוסם שגורמת לי לרצות לראות אותו בסדרה שנותנת לו יותר מה לעשות. הכי טוב הוא, כמובן, ג'יימס סטוקו שמגיע לגיליון ארבע לכתוב ולאייר סיפור שבו הגלשן הכסוף וגלקטוס מדומיינים מחדש כמו יצורים מהמיתוסים המצריים, אני לא כל כך מאוהב בגלשן הכסוף שלו (הרבה בגדים זרוקים על העיצוב המקורי), אבל הגלקטוס שלו הוא קריפי לחלוטין בדיוק בצורה הנכונה. פול פופ עושה עמוד אחד, והוא פול פופ ולכן (כמעט) שווה את מחיר הגיליון בפני עצמו.

אבל זה לא מספיק. זה בערך מה שצריך להגיד על הסדרה הזו – "לא מספיק". ובהתחשב בכמות הכשרונות המעורבים אני מרגיש בנוח לחלוטין להאשים את הכישלון על העורכים שלא חשבו מספיק על הקונספט לפני הפרסום

ציון – 5

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s