פעמיים כי טוב? Lumberjanes / Jem

בדר"כ אני מבקר רק גליונות ראשונים או אוספים אבל שתי סדרות מיינסטרימיות יחסית שידועות בשל היותן יצירות נשיות מצד יוצרות נשיות עברו עכשיו שינוי די מרכזי בצוות שלהן וזו הזדמנות מעניית לראות אם הן יכולות לשרוד את השינוי הזה

Jem and the Holograms #1

כתיבה: קלי ת'ומפסון || אמנות: אמה ויאסלי|| הוצאה: IDW || מחיר: 4$

מבקר : תום שפירא

Jem and the Holograms (2015-) #7

ביקרתי את הגיליון הראשון של הסדרה כאן (בכתב) ואת הסיום של קשת הסיפור הראשונה כאן (בפודקאסט). ג'ם היא רימייק רשמי לסדרה המצויירת משנות השבעים שנועדה למכור בובות וסטים של איפור לקהל הצופות הצעירות, המקבילה הנשית במכוון לדברים כמו צבי הנינג'ה והרובוטריקים (למרות שמזכרוני בתקופה שהתעניינו בדברים כאלו כולם וכולן ראו את צבי הנינג'ה והרובוטריקים ביחד. אבל לך תדע עד כמה הקיבוץ והזכרונות שלי מייצגים) עסקה בג'סיקה בנטון, הזמרת והמנהיגה של להקת ההולגרמות שמגלה שאביה הנוח (כמובן שההורים מתים) השאירה לה ולאחיותיה (כל חברות הלקה מלבד ג'סיקה ואחותה הביולוגית קימברלי הן אחיות מאומצות) מערכת הולגרופית משוכללת עם אינטלגנציה מלאכותית בשם סינרג'י שג'סקיה משתמשת בה כדי לשנות את העולם להפוך לכובת הפופ רוק הבדיונית ג'ם ולהתמש בכספים כדיל תמוך בקרן הצדקה של הוריה.

הסדרה לא חוותה ההצלחה של שאר הזכיונות המצויירים שהזכרתי – אם היא מישהו זוכר אותה זה בעיקר בשל ערך הקיטש (הסדרה והמוזיקה הם כל כך שנות השמונים שצפיה בה עשויה לפתוח צוהר בזמן חלל) ובשל היותה חלק ממיעוט הסדרות באותה תקופה שכוונו ספציפית לקהל נשי (התפסיה הייתה, ועודנה, שסדרות ילדים מכוונת לבנים כי בנים קונים יותר בובות ומוצרים נלווים. תפיסה שנחשבת כמעליבה לנשים אבל אם אתם שואלים אותי זו פחות או יותר הטענה שבנים הם אדיוטים פראיירים). בניגוד לצבי הנינג'ה או כוח המחץ או הרובוטריקים לא ראינו נסיונות החייאה של המותג מאז שנות השמונים, לא היו סדרות ספין אוף או רימייקים או סיקוולים במשך עשורים וההודעה של סרט שיתפרסם בקרוב עוררה בעיקר נחרות.

click for super-sized previews of Jem and the Holograms (2015-) #7

אבל איכשהו, למרות היות המותג מיושן וחסר עניין לקהל המודרני, למרות חוסר הנסיון בכתיבה של קלי ת'ומפסון (היא כתבה רומן בעבר, אבל ידועה בעיקר בשביל הטורים שלה על נשים ויחס לנשים בתעשיית הקומיקס), למרות שהסברו נוטה לפקח על המותגים עלה בשבע עשרה אלף עיניים Je, התגלתה כסדרה שמתעלת על עצמה. ההחלטה הנבונה הראשונה הייתה לא להפוך את הסדרה לבדיחה על שנות השמונים (היא מתרחשת בימינו והטון רציני למדי) והשניה הייתה לשנות את מה שלא באמת עובד ולתת לרוח הזמן לעשות את שלה. בגרסה הזו ג'ם וההולגרמות הן להקה מתחילה שנמצאת על סף התפרקות כי הזמרת שלהן, ג'סיקה, סובלת מחרדת קהל שלא נותנת לה להופיע (ובכך מספקת הצדקה פסיכולוגית לשימוש המכונת אשליות ליצור זהות חדשה) בעוד ה- Misfits (הלהקה היריבה והקנאית מהסדרה המצויירת) מוצגת כקבוצת רוק מצילחה שמזמינה את ההולגרמות לתחרות להקות כחלק ממסע פרסום. רק שההולגרמות מצליחות המפתיע לזכות בהערכת הקהל מה שגורם למיספיטס להשתגע מכעס ולמנהיגת הלהקה להכריז מלחמת חורמה על מי שהשפיל אותה.

זו הייתה קשת הסיפור הראשונה שחייבת חלק ניכר מההצלחה שלה לאמנות של סופי קמפבל – אמנית שידועה ביכולת שלה להפוך כל דבר שהיא מעיירת ליפה להפליא (מצבי הנינג'ה ועד אמזונות מנופחות שרירים), העיצובים הצבעוניים והגדולים מהחיים של של דמויות אלילי הרוק והחבירה להפוך את הדמויות של כל קשת הגופים הנשית בלי לגרטם לאחת מהדמויות להרגיש בתור "המכוערת" או "השמנה" או ה"אאוטסיידרית" הפכה את הסדרה ליצירה מיינסטרימית שאיכשהו נראית מאוחד חתרנית. פשוט כי הדמויות הן בני אדם ולא הגזמות של הגוף הנשי.

click for super-sized previews of Jem and the Holograms (2015-) #7

אמה ואסילי (Dead Boy Detectives) צריכה להכינס לנעליים די גדולות. בכנות, ציפיתי להתאכזב. אני שמח להיות מופתע לטובה. הסגנון שלה פחות בומבסטי ומלוטש מקפבל, יש מגעים של סדרות אנימה בהבעות-המוגזמות-לאפקט-קומי של הדמויות ובחלקות של תוי הפנים. זה עובד הן כהמשך סגנוני לקו שקמפבל יצרה והן בתור יצירה אישית. אם יש דבר שהייתי מעדיף שואסילי כן תפתח יותר זה את עבודת הרקע, זו אמנם סדרה שמתמקדת יותר בדמויות מאשר בבניית עולם אבל היה נחמד לקבל קצת פחות פאנלים שבהם הרקע היחיד הוא צבעים אחידים

אם קשת הסיפור הראשונה הייתה סיפור "עלייתן המפתיעה…." הקשת הזו עוסקת במה-שקורה-אחר-כך – ת'ומפסון מנצלת את ההזדמנות לפתח את הדמויות באופן אינדיבידואלי (עד עכשיו ההצגה הייתה בעיקר של הקבוצות, ההולגרמות נגד המיספיטס), לתת לכל דמות תחביב או חיים מחוץ ללהקה ולבנות להן עלילות משנה שיכולות לזרום לצד העלילה הראשית. זו עבודה מאוד אקונומית עם העמודים – אין דמות שלא מקבלת זמן מסך והעלילה המרכזית שנבנית עד עכשיו לא נזנחת. סינרג'י מקבלת קצת יותר מקום והזדמנות לפתח את האישיות שלה, ההנחה שלי הייתה שת'ומפסון תנסה לטאטא את האלמנטים היותר מגוכחים באינטלגנציה המלאכותית הזו מתחת לשטיח אבל היא הולכת לנסות ולהתמודד איתם באופן ישיר. זה יכול להיות מעניין. זה יכול גם להיות אסון.

ת'ומפסון גם מוצאת את הזמן להציג את הגרסה המודרנית לאריק ריימונד, המנהל המרושע מהסדרה הצויירת. הדמות המקורית הייתה תמהיל של חליפות כוח ונבל של קפטן פלנט, הגרסה הזו שומרת את החליפות המכוערות אבל העיצוב גורם לי לחשוב שג'ייסון שוורצמן (בגרסת ההכי-צריך-לדפוק-לי-אגרוף-לפנים) צריך לשחק אותו. זו בחירה טובה.

ג'ם ממשיכה להפתיע ולהוכיח שאין רעיונות גרועים, רק ביצועים גרועים.

ציון -8

Lumberjanes #18

כתיבה: קייט לאיה ושאנון ווטרס ||  אמנות: קרולין נואק || הוצאה: Boom! || מחיר: 4$

מבקר: תום שפירא

Lumberjanes #18

Lumberjanes הייתה אחת ההצלחות המפתיעות של 2014 – מיני סדרה שתוארה כ"באפי פוגשת את גראביטי פולס", על חבורת נערות במחנה לצופות שנתקלות במיני יצורים מוזרים, שהפכה במהרה לסדרה רצה ושיגרה את היוצרת הצעירה שלה, נואל סטיבנסון, לתהילת עולם (שני פרוייקטים שלה כבר בדרך לעיבוד קולנועי והיא עוד לא בת 30). סטיבנסון עזבה את הסדרה בגיליון #17 שסגר קשת סיפור והיה יכול בקלות להיות נקודת סיום הולמת אבל סוס מנצח לא מחליפים והסדרה שמשה במה למס' יוצרות אחרות שכנראה לא רצו להפסיק אז אנחנו ממשיכים עם כותבת ראשית חדשה – קייט לאיה (שכמו סטיבנסון הגיעה מהעולם של קומיקס הרשת) לצד שאנון ווטרס (שעזרה לכתוב את הסדרה בעבר).

click for super-sized previews of Lumberjanes #18

האמנות מגיעה הפעם מקרולין נואק (היא איירה סיפור קצר לסדרה בגיליון ג'אם אמנותי) שלוקחת אותה למקום הרבה יותר קרטוני ומוגזם – הגיליון מתחיל בקרב קומי / אפי של בנות-ים (סליחה – נשות-ים) ואז חוזר אחורה להסביר את האיך ולמה. הקטע הזה, ושאר הקטעים שבהם הגיליון לוקח כיוון שמזכיר יותר את הלוני טונס הם הבולטים לטובה בסיפור – מלאי אנרגיה וחיות. הבעיה הגדולה של הסדרה עד עכשיו הייתה נטיה להקריב את ההיפריות  הטבעית של הדמויות הצעירות על המזבח הדרמה ושיעורי החיים על החברות (לא ששני הדברים לא יכולים לחיות ביחד – אבל צריך כישרון לאיזון שהסדרה לא תמיד הצליחה לגייס). בהחלט משמח לראות התחייבות מחודשת לכיוון יותר כיפי… ואז הסדרה עוד פעם עוצרת בשביל שהדמויות ידברו ואני נהיה קצת עצוב.

click for super-sized previews of Lumberjanes #18

הקונפליקט המרכזי של הגיליון עוסק בלהקה של נשות-ים (כם – הן מנגנות מתחת למים, לא – לא הולכים להסביר את הגיטרות החשמליות) שנפרדה בגלל שהחבר החדש שלה מעוניין יותר בכסף מאשר באמנות (הם ידעו שזה הולך לצאת בסמוך לגיליון חדש של ג'ם?!) ונראה שהסיפור מנסה לקחת את המאבק הזה ברצינות. וזה מחסום שקשה מאוד לחצות. כל עוד הסיפור נשאר בטריטוריית "אנחנו לא מאמינות כמה זה מטורף" הוא עובד, ברגע שהוא מנסה להפוך את כל העסק למלודרמה סוחטת דמעות הוא מפסיק.

 Lumberjanes היא לא סדרה רעה, אבל היא לא סדרה שממשת את הפוטנציאל שלה עד הסןף – זו הייתה בעיה כשנואל סטיבנסון כתבה אותה וזו נשארת בעיה גם עכשיו. הרעיונות טובים, האמנות טובה, הגישה טובה… אבל כל החלקים האלו לא מצליחים להתגבש כראוי.

למרות הבעיות יש לצוות היוצרות הזה פוטנציאל לפתח את הסדרה לכיוונים חדשים ואני הולך לתת להן הזדמנות, לפחות עד סוף קשת הסיפור הנוכחית.

ציון – 7

נ.ב

כהכנה ליציאת הגיליון קראתי את קומיקס הרשת שפירסם את לאיה (Supercackes – סיפורן של גיבורות על שחולקות זוגיות ומלחמה ברשע) ואפשר לראות את הושרשים של של הסיפור הזה, וגם את החלקים הבעיתיים בו – בכל הפרקים של הסדרה שהתרסמו עד עכשיו הקונפליקט הרגשי בין הדמויות נשמר למינימום. יש קונפליקט חיצוני, גיבורות על מרביצות לדברים, אבל גם הוא אף פעם לא נראה כאיום רציני – הדמויות מתחילות כשהן ביחסים טובים ואז שומרות ומפתחות את היחסים הטובים האלו במשך 40 עמודים פלוס.

זה נראה כמעט אוונגארדי באנטי-דרמטיות שלו אבל נשאלת השאלה – כמה סיפור אפשר ליצור בלי טיפת קונפליקט?

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s