דיווחים משדה הקרב – עלילון במלחמות הסודיות, שבוע 17

Ms Deadpool and the Howling Commandos #1-4

כתיבה: גרי דוגאן || אמנות: סלבדור אספין || הוצאה: Marvel || מחיר: 4$

מבקר: תום שפירא

Mrs. Deadpool and the Howling Commandos (2015) #1

[אלוהים כמה שהכריכה הזו עמוסה, היא בערך 30% לוגו. זה פשוט לא בריא – כריכות כאלו בברור חולות וצריך להרחיק אותן מכריכות אחרות פן המחלה תהפוך למגפה].

"מיס דדפול והחברה" היא מקרה די יחודי בתוך הסמטוחה של המלחמות הסודיות, רוב הסדרות הן או אסופת להיטים ישנים (Inferno, 2099, Civil War) או קונספטים לא קשורים שנזרקו לתוך הקרוסאובר כי אין מקום אחר לדחוס אותן (Where Monsters Dwell, Weirdworld), אבל Howling Commandos נמצאת שם כמיני פיילוט. חוליית המפלצות של מרוול תקבל סדרה משלה (הניסיון הקודם, בשלהי 2005, התקבל במטח של עגבניות אקסטרה רקובות ונמחק מדפי ההיסטוריה) וזו הזדמנות לראות את הצוות הפעולה. פרנק ברביירי (Five Ghosts) יכתוב את הסדרה ההיא ואני מזכיר זאת רק כדי למנוע ממישהו לחשוב שיש קשר בינו לבין השטות הטרחנית והלא מצחיקה שגרי דוגאן סיפק כאן. ברביירי הוא לא מהכותבים האהובים עלי אבל מגיע לו הזדמנות שהסדרה הזו שוללת ממנו.

בכל אופן… אנחנו בעולם שנמצא תחת שליטתו של דרקולה, שיקלה (אשתו של דדפול מהסדרה הרצה הקודמת) נמצאת במין יחסים כפויים עם דרקולה, למרות שהוא הרג את האחים שלה, והוא שולח אותה יחד עם יחידת המחסלים האישית שלו, הקומונדואים הטיטולאריים (שכוללים את איש הזאב ג'ייק ראסל, האיש הבלתי נראה, המומיה, מאן-ת'ינג וקנטאור עם סימביוט וונום), לפזר את העפר שלהם. הרבה בגידות ובגידות כפולות מתרחשות ובסוף כולם מצרפים כוחות להלחם בדרקולה כי הוא שמוק. אה, וכל העסק מסופר ע"י הרוח של דדפול שמנסה להתערב בעלילה ללא הצלחה ומספרת בדיחות דדפול טיפוסיות.

הבעיה הראשונה היא ההנחה של הסיפור שקראתם את החתונה של דדפול ואתם מכירים את כל המכניקה של היחסים בין שיקלה לדרקולה. אני לא קראתם אותם וביליתי את הגיליון הראשון בניסיון להבין למה בדיוק שיקלה נמצאת עם אדון הערפדים למרות שהיא בברור שונאת אותו. הבעיה הזו פוחתת ככל שהסדרה מתקדמת (כי העלילה זזה למחזות אחרים) אבל זה לא משנה את העובדה שגיליון הפתיחה פשוט לא עובד בהסברת מניעי הדמויות.

הבעיה השניה היא הקומנדואים – הם אמורים להיות דמויות חשובות (השם שלהם שני בכותרת אחרי הכל) אבל בסוף הסדרה אני לא יכול להגיד לכם שום דבר על האישיות שלהם מלבד העובדה שפרנקשטיין משחק את תפקיד ה"אדיוט המגודל" (ראה ערך – הענק המופלא, גרימלוק, וולסטאג). הסדרה לא טורחת אפילו לתת לשאר הצוות תכונות שטח בסיסיות מהסוג שאפיין את צבי הנינג'ה בסדרה המצוייר. אין פה שום דבר להיקשר אליו ולכן שום דבר שלקורא אמור להיות אכפת ממנו. מצידי הם יכולים למות ואני לא ארגיש כלום, אפילו לא שמחה על מותה של דמות מעצבנת.

בעיה שלישית היא שיקלה – היא הדמות הראשית, בתיאוריה, אבל היא כמעט ולא מפגינה אישיות, המעשים שלה לא ברורים (הכותב לא מספק את הקונטסקט המתאים) וכל פעם שיש רמז שהיא הולכת להיות מעניינת דדפול מופיע ותופס את אור הזרקורים. היא ססטיסטית בסדרה של עצמה – בעיקר כי דמות כמו דדפול היא כזו משאבה לתשומת לב שמנטרלת במוגזמות שלה כל דמות אחרת (לטעמי האדם היחיד שהצליח להשתמש בדדפול כדמות אורחת באופן מוצלח היה אלש קוט בריצה שלו על Secret Avengers). שם מדוייק יותר לסדרה יהיה "דדפול ודמויות אחרות שהן לא דדפול אז למי אכפת מהן?"

בעיה רביעית – זה לא מצחיק. תראו, אני מבין שאני כבר מזמן התרחקתי מהקונצנזוס של קוראי הקומיקס כשזה מגיע לדדפול (בקצרה – הוא הפסיק להצחיק אותי בערך באמצע הריצה של דניאל ויי) אבל אפילו בסטנדרטים האלו ההומור פה הוא פשוט עצלני. דדפול מספר בדיחות עבשות שנובעות מהמודעות שלו למדיום ואז מספר בדיחות עבשות על המודעות העצמית שלו. זה כמו העונות המאוחרות של Family Guy שבהם הבדיחה היחידה שנשארה להם זה העובדה שהסדרה עדיין רצה והם ממשיכים ללחוץ על כפתור הלעג העצמי שוב ושוב ושוב ושוב ושוב עד שהוא נשבר. אז דדפול מקריא את הסיפור ומודיע לנו שהוא יודע איך זה יסתיים וגיליון אחרי זה הוא קורא את הסיפור ומודיע לנו שהוא כבר הודיע לנו שהוא יודע שאנחנו יודעים איך זה יסתיים וכך הלאה בלי שום פאנצ'ליין. מודעות עצמית יכולה להיות חלק מבדיחה, אבל היא לא מצחיקה בפני עצמה. אם זה היה נכון כל בני ה-13 שסביבי היו קוראים דייב אגרס ומתגלגלים מצחוק (כהשתגובה ההגיונית היחידה ליצירות של אגרס הן נחרות הומור מנומסות).

בעצם, הסדרה הזו מאוד מזכירה את "איש משפחה" בדרך שבה היא מבטלת את עצמה – הסוף של הסיפור היה יכול להקרא "ניהליסטי" אילו היה מוצג בקונטקסט רציני יותר, הבדיחה נהיית מרושעת פשוט כי אין לה שום אחר להיות. הבדיחה היא על הוקראים שטרחו להגיע לסוף כי הם ציפו לאיזושהי הטרה דרמטית, או לפחות הולמת עלילתית. הבדיחה היא – "לכו תזדיינו"

שלא תגידו שאני שלילי לגמרי – סאלבדון אספין בהחלט יודע לצייר, והסגנון הצבעוני-קופצני שלו בהחלט מתאים לחומר (או לפחות למה שהחומר מנסה להיות), אבל הכותב פשוט לא משתמש בכישרון שלו כמו שצריך – אין שום נסיון להצגת אקשן מעניינת, לבדיחות קטנות ברקע או למשהו מעבר להעברת סיפור בסיסית.

בזבוז זמן וכסף וכישרון.

ציון – 4

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s