הקול בראש: מסובך יותר, חכם יותר, טוב יותר.

"הקול בראש"\ "Inside Out"- פיקסאר. בימוי: פיט דוקטר, רונאלדו דל כרמן. משחק: איימי פולר, ביל היידר, מינדי קיילינג.

ביקורת מאת מיקה לניר

insideout-teaser-2-580x328

יכול להיות שהסרט "הקול בראש" החדש של פיקסאר, שעוסק בילדה בשם ריילי שעוברת משבר נפשי וברגשות שלה שמנסים לפתור אותו, הוא השלב הסופי בתהליך הפשטה של סרטי אנימציה לילדים. הוא משלים את הקפיצה המטאפיזית שהלכה והתפתחה בשנים האחרונות מ- "דגים\רובוטים הם די מגניבים, אבל מה אם היו להם רגשות", ועד ל"רגשות הם די מגניבים, אבל מה אם היו להם רגשות": וכך, חוץ מסרט מקסים, מצחיק, מוחץ לב ויפהפה חזותית, נוצר גם סיפור מסובך בהרבה מכל מה שראינו קודם: כזה שעשוי מסיפורים ראשיים ותת סיפורים, ודמויות בתוך דמויות, שמודעות להיותן דמויות. תחשבו "התחלה", רק צבעוני וחמוד ובלי חורים בעלילה.

קצת בהרחבה: ריילי בת ה-11 היא ילדה מאושרת, ולכן בחדר הבקרה של הנפש שלה, שמאוייש על ידי שמחה, עצב, כעס, פחד (ביל היידר המבריק מ-SNL) וגועל (מינדי קיילינג, שמבצעת בגאונות), שולטת שמחה (איימי פולר הנפלאה). היא עוברת עם הוריה לעיר חדשה, וקשה לה- היא לא מכירה אף אחד, ההורים שלה לחוצים, וקבוצת ההוקי שלה נשארה מאחור: ועצב משתלטת על לוח הבקרה. שמחה מנסה לעצור אותה ולתפוס את השליטה בחזרה, ובמהלך המאבק שתיהן נשאבות יחד לפיר העברת זכרונות ונפלטות הרחק משם בעולם הנפש של ריילי. כאשר הן לא שם, ריילי לא יכולה לחוש עצב או שמחה- אז הן חייבות לחזור, לפני שהאישיות שלה תקרוס. בדרך שמחה ועצב מתחברות, ומגלות כוחות שלא היו בהן קודם.

Fear (voice of Bill Hader), Sadness (voice of Phyllis Smith), Joy (voice of Amy Poehler), Disgust (voice of Mindy Kaling) and Anger (voice of Lewis Black) guide 11-year-old Riley from Headquarters, the control center inside her mind. Directed by Pete Docter (“Monsters, Inc.,” “Up”), Disney•Pixar's

מבחינה חזותית, הוא מדהים. הריאליסטיות היחסית של ה"העולם האמיתי" (כי אם תרשו לי להיות ממש meta- מהו העולם האמיתי?), מדגישה את הצבעוניות המרהיבה של העולם הנפשי- שהוא בעצמו המחשה מלאת דמיון של פסיכולוגיית ילדים 101. המסע של אושר ועצב עובר דרך הארכיונים לזכרונות לטווח ארוך, ארץ הדמיון, אולפני החלומות, ולבסוף תהומות התת מודע: ממש כמו בספרים, רק יפה יותר. הרגשות מעוצבים גם הם: כעס אדום, במרקם סקוטצ' ברייט וראש שמתלקח לעיתים- שמחה צהובה, בעלת שמלה מתנפנפת ומרקם פלומתי וזוהר. העולם מלא בהמצאות, שרובן גרמו לי לצחוק בקול רם: ובכלל, צחקתי כל הזמן, ואיתי גם כל האולם. חלק מהבדיחות ממש מבריקות. ומגוונות- שנינות, נונסנס וסלפסטיק, כולן מתבצעות בחן ובתזמון מושלם.

באופן מפתיע, אפס מההומור נשען על קריצות למבוגרים- ספרתי רק אזכור אחד שילדים לא יבינו- הבדיחות הללו אמנם תמיד נחמדות, אבל אלו צחוקים שלא הושגו ביושר.

וחוץ ממצחיק, הסרט גם מאוד מרגש. נשבעת שבכמה נקודות במהלך העלילה- ובעיקר בנקודה הזו שתמיד יש לפני הסוף, כשנראה שאין תקווה, אבל ברור לכולנו שיהיה סוף טוב- שמעתי משיכות אף קטנות מכל שאר האולם- לפני שהבנתי שאני משמיעה אותן בעצמי.

נוסף על כל אלו, המסר שנמצא בבסיס הסרט נפלא וכמעט חתרני: זה שאומר שלא צריך לפחד מרגשות רעים או קשים, אלא לאמץ אותם, כי הם חלק ממי שאתן: רק כשמנסים להכניע או להדחיק רגש כזה או אחר, כל המערכת יוצאת מאיזון.

זה עומד בניגוד למסר הרווח ביותר בסרטי ילדים עכשוויים ובכלל, שניתן לנסח כך: "אם תתאמצי מאוד ותתגברי על כך המכשולים תשיגי את מה שאת רוצה". המסר הזה לא ממש מתייחס לרגשות הגיבורה, אפילו להיפך: את צריכה להיות חזקה, להתעלם מהקשיים. זו גישה קפיטליסטית במקורה: את לא הפתרון לבעיותייך, אלא משהו אחר, שאם תעבדי קשה מספיק תוכלי להשיג. אבל בסרט הזה, ריילי היא המטרה הסופית של הסיפור, אין מטרה מחוץ לה- האושר שלה תלוי רק בה. אפשר לומר גם, שאמנם הסרט הזה לא מלמד ילדות להגשים את החלומות שלהן- אבל הוא כן מלמד אותן לחיות בשלום עם עצמן.

וכמו כן, הנגיעה בנושא שלא מתעסקים בו הרבה (או בכלל) של דכאון אצל ילדים, היא חשובה מאוד: והוא מוצג באופן רגיש ופתוח, שילד יכול להבין ולהזדהות איתו, ולא בצורה פתולוגית או מציצנית, כפי שקורה לעיתים.

1023096-watch-new-international-trailer-pixar-s-inside-out

רק סצנה אחת, באורך פחות משתי דקות, עוצרת את הרצף המופתי של הסרט שנמשך מהשניה הראשונה ועד סוף הכתוביות. סצנה, שבאופן לא פחות מאבסורדי נבחרה להיות הטריילר. זו מציגה את חדרי הבקרה של שני הוריה של ריילי בזמן ריב משפחתי: ריילי, שעברה יום נורא בבית הספר, אביה, שצופה במשחק כדורגל ולא מבין מה הנשים האלה רוצות ממנו, ואמה, שמתאכזבת מהבעל האטום ומפנטזת על הטייס הברזילאי שנטשה בעבורו. הרבה כבר נאמר על התפיסה הסקסיסטית והרדודה שהסצנה הזו מציגה, שמחטיאה בגסות רגשות אנושיים, ומציגה במקומם פלקטים מטעם הפטריארכיה: הכל נכון. היא לחלוטין זרה לשאר הסרט הרגיש, שמלא באהבת אדם ובעומק: זה הרגיש כאילו מישהו מלמעלה אמר- "זה סרט לכוסיות, תזרקו פנימה איזו בדיחה מ'שני גברים וחצי'."

בקיצור, זה סרט שיש לו משהו חשוב להגיד: גם מבחינת המסר וגם מבחינת בניית העלילה והמורכבות שלה. ולכל המקטרגים על תרבות הצעירים-עם-הסמארטפונים-שלהם, אלו שמתרפקים על הימים ההם, בהם סרטים היו פשוטים יותר ואף אחד לא עשה עניין מ(הכנס תחום בעייתי כאן)- הנה ההוכחה. שמורכבות היא חיובית וחיונית, שילדים מסוגלים להתמודד איתה, ושסרטי ילדים ללא ספק בעקומת עלייה (ומי שמפקפק, שילך לראות סינדרלה ויחזור). התחושה שאיתה יצאתי מהסרט היא שבסך הכול, אם מתעלמים מהמלחמות והמשבר הכלכלי והחרדה הקיומית – החיים, כאדם בעולם, די יפים.

נ.ב: אפילו אם כל השבחים שהעתרתי על הסרט הם בולשיט מוחלט ואתם תסבלו מכל רגע, החתול שבסוף יפצה על הכול. אל תלכו בגללי; לכו בגלל החתול.

מודעות פרסומת

הנוקמים: עידן אולטרון – ביקורת סרט (או: תמיד יש מישהו שחייב להתלונן)

ל"אוונג'רס: עידן אולטרון" הגעתי עם ציפיות נמוכות כל כך, שאני בספק שהיו לי בכלל כאלו. כנראה שנולדתי מקולקלת, כי אני לא מחבבת את ג'וס ווידון ככותב, והליהוק של סקארלט וויטץ' וקוויקסילבר לא עושה לי את זה בכלל. וכן, אני אהיה המעריצה הקטנונית שתתלונן על כך שהאנק פים יצר את אולטרון, ולתת את העלילה הזו לטוני לא מתאים לאף אחת מהדמויות הללו. זהירות, ספוילרים בדרך!

להמשיך לקרוא

הנוקמים: עידן אולטרון – ביקורת סרט

10869325_591589580977275_2778898650041679518_oאיך מתעלים על אחד הסרטים הכי גדולים ורווחיים בכל הזמנים? זו השאלה שווידון והאוונג׳רז שלו מנסים לענות עליה בסרט ההמשך ״הנוקמים: עידן אולטרון״. אחרי ארבעה סרטי ביניים בפייז השני, הנוקמים מתאחדים מחדש כדי להלחם באיום גדול יותר מאי פעם ולפוצץ את המסך באקשן מטורף משמיד עולמות, שוב.

להמשיך לקרוא

ווהן, מת'יו ווהן- Kingsman: The Secret Service

Kingsman: The Secret Service

במאי: מת'יו ווהן

תסריט: רמה גודלמן, עפ"י סדרת הקומיקס של מארק מילאר ודייב גיבונס

שחקנים – קולין פירת', סמואל ל. ג'קסון, מייקל קיין, סטפני קוקסון, סופיה בוטלה, טארון אגרטון

 מבקר: שפירא, תום שפירא.

ג'נטלמנים מעדיפים נשק אוטומטי

ישנו רגע, לקראת סוף המערכה השנייה של קינגסמן, שבו מתחילה סצנת האקשן הכי טובה שתראו ב-2015. אני אומר את זה בביטחון מלא, אפילו שהשנה רק התחילה ומובטחים לנו בהמשך שלה עוד דינוזאורים, גיבורי על, אלים, רובוטים ומפלצות שנלחמים זה בזה בעלות של 10 מיליון דולר לדקה; אף לא אחד מהם יצליח להתקרב למה שווהן וצוות הכוריאוגרפים, צלמים ואנשי האיפור שלו עושים בשבע דקות (פחות או יותר) הללו. ומה שהכי נורא זה שאני ממש לא יכול לספר לכם מה בדיוק קורה שם (כי זה יהיה ספויילר נוראי) וגם שאני לא ממש רוצה  – חלק גדול מההנאה בסצנה הזו היא להחליף מבטים כל כמה שניות עם חברייך לספסל בשעה שאתם מנסים לשדר אחד לשני, בעזרת גבות בחשכת האולם, את המסרים הבאים – "ואו", "הולי שיט", "מותר לו בכלל לעשות את זה?", "אני לא מאמין שהוא את זה?!" איך הוא עשה את זה!", "אני לא מאמין שאני רואה את זה!!!", "אני מרגיש ממש רע שאני נהנה". אילו רק שאר הסרט היה ברמה, ובקיצוניות, של הסצנה הזו קינגסמן היה מגיע לרמה של יצירות אקשן מופרעות אחרות כמו קראנק או לירות כדי להרוג, חבל רק ששאר הסרט הוא (ברובו) פרווה.

רבותיי אתם לא יכולים להלחם פה – זה פאב בריטי!

קולין פירת' הוא רוג'ר מור בתור ג'יימס בונד (טוב, בעצם קוראים לו הארי הארט) – סוכן מזדקן, אך אלגנטי מתמיד, של שירות ביון כל כך חשאי שב – CIA חושבים שהוא מיתוס והגברים בשחור משוכנעים שהוא רק שמועה. הארגון הזה מסכל איומים בין לאומיים ביום ויושב עם סיגאר טוב וברנדי בלילה. הארט נושא עמו מטען של חרטה, סוכן צעיר שהוא קידם לפעילות שטח נהרג במשימה הראשונה שלו, הסוכן הזה היה היחיד מאנשי הארגון רמי הדרג שהגיע ממעמד הפועלים של אנגליה, והמוות שלו שכנע את ראש הארגון (מייקל קיין בתור מייקל קיין בתפקיד מייקל קיין) שאת האספסוף צריך לשמור בחוץ ושהארגון חייב להישאר מועדון לעשירים בלבד.

שנים לאחר המשימה המצערת אגסי, הבן של אותו סוכן מת, הוא המקבילה האנגלית לעבריין צעצוע – מסתובב עם החברים שלו, עושה צרות, שותה, מסתבך בפשעים זעירים ובעיקר מבזבז את הפוטנציאל הרב שלו. הכול משתנה כשהוא נזרק לכלא אחרי אירוע גניבת רכב – הארט משחרר את הנער מהמעצר ומודיע לו שהוא מוזמן להצטרף לתוכנית האימונים של הארגון. ולא רגע אחד מוקדם מידי לגדל דור חדש של סוכנים – איש העסקים המסתורי מייקל ולנטיין (סמואל ל. ג'קסון בתור האח המרושע של ארקל) החליט לפתור הבעיות הסביבתיות של העולם כמו שרק נבל מגלומני יכול. באלימות.

רבותיי, אתם לא יכולים להלחם פה – זה בית ספר ציבורי

קינגסמן (עפ"י ספר הקומיקס של מארק מילאר ודייב גיבונס) מראה שוב שמת'יו ווהן הוא אחד מבמאי האקשן והבידור הטובים של דורו: במאים אחרים כבר מזמן התרגלו לעשות הכול בתקציבי ענק ולתת לאנשי המחשב לדאוג לכל הדברים המרגשים (וליצור סצנות יפות אבל סטריליות לחלוטין). ווהן עושה את הסרטים שלו בדירוג R (ובסרט הזה הדירוג מוצדק ויותר מכך – ברגעים מסוימים קיק-אס נראה לידו כמו דובוני אכפת לי), בתקציבים נמוכים (יחסית להוליווד) ואיך שבא לו: ווהן מביים את הסרטים שהוא היה רוצה לראות – אחוזים באנרגיה מוטרפת וחסרי מעצורים, רואים שהוא נהנה לעבוד על היצירות שלו וההנאה הזו מתרגמת היטב לצופה.

קולין פירת' הוא כנראה הג'יימס בונד הכי טוב שנראה בתקופת חיינו – כל מה שהוא עושה מלווה באגביות כזו של "הצלתי את העולם כבר ארבע פעמים מה יכול להפתיע אותי" והבעת פנים שנאה בקלילות בין אלגנטיות מהוגנת לממזריות שצצה מעל לפני השטח. הוא נראה טבעי לחלוטין בסצנות האקשן וברגעים שבהם הוא צריך להתערבב בחברה הגבוהה. הוא הלב הפועם של הסרט הזה שמאפיל על כל מה שמסביבו. וזו בדיוק הבעיה – מה שמסבבו זוכה ליותר מידי תשומת לב, הסיפור של אגסי (טארון אגרטון, נראה טוב בלי חולצה ולא הרבה יותר מכך) הוא משעמם וקלישאי: הכל בו מבוסס על קלישאות קולג' שהיו נדושות כבר בשנות השמונים – הבריונים שבאים ממעמד גבוה אז הם מרגישים שמותר להם הכל, המנהל שמתייחס אליו בחומרת יתר, המורה שרואה את הפוטנציאל הגלום בו (מארק סטרוג, במפתיע לא האיש הרע) והבחורה (סטפני קוקסון, ואם יש לדמות שם ממש קשה לזכור אותו, היא כל כך גנרית) שנחמדה אליו כי היא בחורה (זו בערך הסיבה שאנחנו מקבלים – כולם שמוקים אליו חוץ ממנו בלי שהם יחליפו מילה אחת).

ישנם יותר מידי רגעים בהם הסרט הזה מנסה להעמיד פנים שיש לו איזשהו מסר על יחסי המעמדות באנגליה, אבל המסר הזה הוא לא רק רדוד וצפוי לחלוטין (אנשים מהמעמד הנמוך גם כן ראויים לכבוד! בסרט הבא של ווהן בוודאי נשמע שגזענות זה רע) אלא גם לא מועבר כמו שצריך: אם כל הדיבורים על המעמד הנמוך קשה שלא לשים לב שכל הדמויות שהן לא אגסי הן אכן חלאות אדם סטריאוטיפיות לחלוטין ושאגסי עצמו, כך מגלים לנו בהתחלה, הוא בעצם איזשהו עילוי מלידה (הוא היה כמעט מתחרה אולימפי ועבר אימון בנחתים). אז הסרט הזה מנסה לתת מסר חיובי… רק כדי לסתור עצמו בכל הזדמנות שניה. בזבוז.

רבותיי, אתם לא יכולים להלחם פה – זו כנסיה (ואני מניח שאתם אנשי נצח)

בזבוז נוסף היא המזימה של וולנטיין שנראה שהולכת לכיוון סאטירי ומעניין עם הגיוס שלו של סלבריטאים למטרתו ואז זורקת אותו לטובת תרחיש אפוקליפטי גנרי מהסוג שראינו בג'יימס בונד או במשימה בלתי אפשרית כבר עשרות פעמים. הדבר העיקרי שהוא מביא אתו לסרט זה את העוזרת קלילת הרגליים שלו ג'יזל (סופיה בוטלה) שאחראית לכמה סצנות אקשן מצוינות ומצליחה להראות יפיפה ומסוכנת בכל שניה שהיא על המסך. היא אולי לא שחקנית טובה במיוחד (קשה לדעת, זה לא תפקיד עמוק) אבל היא רקדנית / אמנית לחימה מצוינת ועלה על המעט שהתפקיד דורש ממנה.

התסריט הוא החלק החלש של הסרט (וזה מוזר כי הכותבת היא ג'יין גולדמן, השותפה הקבועה של ווהן שכבר תוותה זהב מקש בעבר) – הוא לא מצליח לזגזג בין החקירות של הארי לאימון של אגזי במידה מספקת ויש בו חורים כבגבינה מטאפורית. אני מניח שאפשר לפתור את הכשלים העלילתיים המרובים של הסרט ב"זה פארודיה" אבל זה מרגיש פתרון עצלני במיוחד – לא מדובר פה על אוסטין פאוורס או על OSS17, הסרט אמנם מודע לעצמי ומכיל הרבה רגעים קומיים אבל הסיפור שבבסיסו הוא רציני לחלוטין ואנחנו אף פעם לא אמורים ללעוג למסע של אגסי אלא להיות בעדו.

רבותיי, פה אתם יכולים להלחם.

רק שהמסע שלו משעמם. הוא משעמם. החינוך שלו הוא משעמם (מונטאג' גנרי לגמרי מ"לא יודע כלום" ל"ראש הכיתה") והדמויות שמקיפות אותו משעממות. הוא בוודאי לא תחליף ראוי לקולין פירת' והיה מוטב לסרט אילו היה נעלם ממנו לחלוטין.

 

נ.ב

בעקבות הסרט הזה מת'יו ווהן הוא המועמד המושלם לשני זיכיונות שונים לגמרי – הוא צריך להיות הבמאי של כוח המחץ ושל העיבוד שיגיע לסדרת האימה Crossed. ואף פעם לא חשבתי שאני אגדי את זה על אותו בנאדם.

גדולים בסן פרנסוקיו – ביקורת על Big Hero 6

ביקורת מאת מעיין פריאל

2014_big_hero_6-wide

ל"שישה גיבורים" (או Big Hero 6 באנגלית), הסרט החדש של דיסני, יש עבר ארוך מאחוריו – הסרט מבוסס על דמויות של מארבל הקיימות מ-1998. טוב, אני אומרת "מבוססות" ומשתמשת במשמעות הכי…. חופשיה של המילה, כי באמת, כל קשר בין הדמויות המקוריות לדמויות בסרט מקרי בהחלט. ותודה לאל על כך, כי אני לא בטוחה שהלב החלש שלי היה עומד בלראות עיצובי דמויות של סקוט לובדל על המסך הגדול. להמשיך לקרוא

ספיידרמן המופלא 2 – הצצה ראשונה

 

The-Amazing-Spider-Man-2-New-Poster-spider-man-35222096-1024-1421שנת 2014 מסתמנת להיות אחת מהשנים הגדולות ביותר באגף סרטי הקומיקס בכלל וסרטי גיבורי על בפרט. התחלנו את עונת סרטי גיבורי העל עם קפטן אמריקה בתחילת החודש מאת אולפני מארוול, כעת פנינו מועדות אל הסרט הבא מאת אולפני סוני וקולומביה "ספיידרמן המופלא 2". צוות עלילון היה בהצגה מיוחדת של שלושים דקות מהסרט. האמת, התרשמנו לטובה, מאוד לטובה. להמשיך לקרוא

פלאש.נקודה- The Flashpoint Paradox

לא משנה כמה מהר תרוץ - הרילנצ' ישיג גם אותך

לא משנה כמה מהר תרוץ – הרילנצ' ישיג גם אותך

מבקר: תום שפירא

לאנשים שמנהלים את חטיבת האנימציה ב- DC Entertainment יש גישה ליותר מ-75 שנה של סיפורים על מגוון עצום של דמויות. כל הסיפורים הללו נמצאים ברשותם. הם יכולים, הם רק ירצו, להפיק סרט עפ"י The Killing Joke או Longbow Hunters או Animal Man או אפילו Formally Known as Justice League (מה – לא מגיע לנו קצת קומדיה?). ואכן, כל סרט שני שלהם מבוסס על סיפור שהוא קלאסיקה בפני עצמו.
אבל אז הם ניגשים לכל ההיסטוריה העשירה הזו ובוחרים, נו, לחטט בשאריות: האם "מותו של סופרמן", תעלול פרסומי במסווה של סיפור, באמת היה ראוי לעיבוד? מכל סיפורי סופרמן היינו צריכים לא אחד אלא שני סרטים על פי סיפורים של ג'ף לאוב (פוסט-התמוטטות)? התשובה, למקרה שאתם תוהים, היא לא.
להמשיך לקרוא