BPD #3 – Such a Nice Neighborhood

כותב: אבנר מירב || אמן: ולדיק סנדלר

BPD3_Aviv-page-001

מותחן המשטרה הישראלי של ולדיק סנדלר ואבנר מירב ממשיך בפרק חדש שרואה אור זה היום. BPD אומנם נוצר על-ידי שני יוצרים ישראליים, אבל הוא ממשיך לצלול למעמקי הפשע ברחובות בולטימור, ואולי גם למקומות מפחידים אף יותר- התודעה הסבוכה והאפלה של גיבורי הסיפור. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

העולם אחרי קומיק-קון – DC Comics

סן דיאגו קומיק קון נגמר!

בשנים האחרונות הקון הפך לפחות "כנס קומיקס" ויותר "מקום שבו חברות מדיה שונות מביאות עליו סלבריטאים ומציגות סדרות טלוויזיה וסרטים". אבל למרות ההתמקדות של המדיה על טריילרים והופעות וקוספליי (ואם אתם אוהבים דברים כאלו למה לא לקרוא את הסיכום של שירה סלימי?) היו גם די הרבה הודעות על קומיקס, כל כך הרבה שנסיון לדחוס אותם לפןוסט אחד היה בלתי אפשאי. ולכן בימים הקרובים נציג בפניכם רשימה של כל הסדרות והרומנים הגראפיים החדשים שהוכרזו בקון (או מסביבו, או לידו) מסודרים עפ"י חברה.

ואנחנו מתחילים, כמובן, עם DC Comics

1. Aquaman: Earth One

כתיבה ואמנות: פרנסיס מאנפול

Francis Manapul Aquaman

להמשיך לקרוא

מניפסט ההגנה הפרטי שלי על טוני סטארק

tumblr_mjbpq5yP5m1rdp34po1_500
tumblr_mjbpq5yP5m1rdp34po2_500

אז קורים הרבה דברים במארבל  מההכרזה על הסיקרט וור בקומיקס ועד הקרנות הנוקמים שמתרחשות ברגעים אלה בכל רחבי העולם.
אז לפני שתבלסו פופקורן במשך שעתיים בחושך ותצאו מהאולם בתחושות שונות משלכם, אני רוצה להבהיר משהו שחשוב לי מאוד שתדעו-
זו לא אשמת טוני.
הדמות של טוני סטארק עברה במשך השנים פיתוח מרשים. משנות השישים, בהן סטן לי יצר דמות בשביל לייצג את התעשייה של זמנו וכדי להביע את דעותיו על מה שקרה בוייטנאם באותו הזמן ועד הנוקמים 2, שנותן עוד נפח ורובד שונה לחלוטין ממה שציפינו מהדמות.
הדמות של טוני סטארק והתפקיד שלו כאיירון מן משתנים בהתאם לזמן, למקום לתקופה ולכותב. אבל אחד מהמאפיינים הבולטים ביותר שלו היא הלחימה באלכוהוליזם ובדכאון קליני. ההתייחסות לאלכוהוליזם ולהתמכרות בקומיקס משמעותית ביותר ומחזקת את האופי של טוני אפילו יותר, שנאבק באלכוהוליזם ומצליח בשלב מסויים להשאר נקי (ביקום 616) ואפילו להיות ספונסר של חברים קרובים שלו שסבלו מאותה הבעיה. הדמות של טוני קיבלה נפח רגשי רחב בזכות זה.
מדמות שברובה יצגה את המראה של התעשיין הקר ורודף הנשים עד לשינויים האחרונים שראינו שבהם טוני הוא פשוט חנון אנרגטי שמעדיף את חברתם של מכונות על פני בני אדם. אבל אני לא יכולה שלא להרגיש את כיוון הרוח שמוביל לתפיסה אחרת של הדמות. תפיסה שהיא לא בהכרח מה שהייתי רוצה לראות. התחושה הכללית היא שנמצא נוח להאשים את טוני על כל תקלה, החל מהקומיקס ועד ליקום הקולנועי.

tumblr_nm4znocUH51qdtkwzo1_500

גלגליות הן מוצר צריכה בסיסי

ונתחיל באירועים האחרונים: העובדה שנכתב קומיקס כמו סופיריור איירון מן שמתעסק בהתהוותו של טוני כנבל על. בלי לספיילר יותר מדי, בעקבות אירועים קודמים שהשפיעו על היקום של 616. טוני עובר תהליך שהופך אותו לנבל. וכנבל- הוא מספיק המון דברים: הוא משווק את אקסטרימיס כאפלקציה לקהל הרחב, מאיים להפיל אזרח תמים מגובה 200 מטר באוויר, חוזר לשתות (מכור נקי, זוכרים?) ובאופן כללי מתנהג בצורה אימפולסיבית וחסרת מעצורים.
כן, זו התרחשות מעניינת וסיפור מגניב. אבל העובדה שאמרו בפה מלאה ש"זה היה טוני כל הזמן הזה,  זה הטוני האמיתי" מרתיחה אותי.
כי  אני יודעת טוב מאוד שטוני הוא לא אנוכי וטוני הוא ממש לא אגואיסט. נכון, הוא מתנהג בצורה מוחצנת ואימפולסיבית. אבל אפשר לראות מתחת לזה את האדם שהוא באמת ואני מרגישה שזה משהו שמתפספס. הרי הרבה יותר נוח להפיל על טוני סטארק את האשמה. הוא עושה כל כך הרבה טעויות גם שהוא מתכוון לטוב. וכן, אני חושבת שהדמות הזו צריכה הגנה.

tumblr_mtaz23PY6G1qmjzjbo3_500

טוני עובר בקומיקס גלים של האשמה. ואני חושבת שזההתחיל עוד ב2006 בסיבל וור המיותרת והבלתי נשכחת. המלחמה העקובה מדם בין סטיב רוג'רס לבין טוני סטארק נגמרה לא משהו בשביל קפ, אבל גם לטוני לא היה חסר בהפסדים משלו. רצח האופי שטוני עבר לאורך הסאגה היה מחריד. כי כמובן שהוא ייצג את הממשלה המרושעת ואת הבירוקרטיה המחרידה כשהוא למעשה הציע אלטרנטיבה למצב הלא פשוט שגרם למוות של ילדים. הרשמת הגיבורים נועדה כדי לנסות להציע פיתרון, שוב, משהו שטוני מנסה לעשות באופן קבוע בהמון ווראציות אחרות. בעוד שכל מה שסטיב אמר זה "לא" בלי אלטרנטיבה, בלי לדבר על זה והשניים סבלו מהתנהגות ילדותית ועקשנית שהייתה כתובה באופן איום. אבל העובדה שטוני יוצג כנבל והמרושע כשכל מה שהוא ניסה לעשות זה לעזור, גם אם זה עלה במחיר החברים שלו זה נוראי בעיניי. טוני ניצח בסיבל וור, אבל באיזה מחיר?
משנת 2006, הפופולריות של טוני סטארק כדמות ירדה באופן משמעותי, שמאז שנוצרה הייתה אחת הדמויות הכי פופולאריות בפרנצ'ייז. גלי השנאה שהדמות קיבלה היו מהגדולים באותו הזמן והמשיכו עד 2008 בסרט האיירון מן הראשון- ששיפר באופן משמעותי ומיידי את היחס לגביי טוני סטארק, מה אפשר להגיד. הקולנוע הוא פשוט קסם. אבל זה לא היה מספיק, מאז האופי של הדמות המשיך והדרדר מטה. הכותבים התחילו לכתוב גרסאות יותר וולגאריות של טוני ופחות התמקדו ברבדים האנושיים שלו. ואם להודות על האמת? אני מתגעגעת לטוני הקודם. אני רוצה את הטוני החנון שמתלהב כשחוטפים אותו חייזרים כי הטכנולוגיה שלהם מגניבה, טוני שהתקין גלגליות בכל דגם שריון שלו כחלק מהסטנדרט. חסר לי הצד הזה של טוני. הצד העדין יותר, הצד הפגיע, הצד שבוכה, הצד שטועה וכואב, הצד שצוחק והצד שרוצה פשוט קרבה והבנה. וטוני כזה אפשר לראות בחוברת שבה טוני פוגש בשומריי הגלקסיה, חוברת מומלצת בהחלט, דרך אגב.

Iron-Man-3-Trailer-Official

ונעבור ליקום הקולנועי, רוברט דאוני ג'וניור הביא איכות חדשה לדמות של טוני משנת 2008 ואילך. הוא ביטא נקודות שבהם לא התרכזו בקומיקס עד עכשיו (בעיר לא אחריי סיבל וור- שבה זכינו לקבל טוני ממורמר כאוב וקר) דאוני הביא בחזרה טוני ישן יותר, טוני אנרגטי, שנון וקליל הרבה יותר. חשוב לציין שמאז שדאוני התחיל לשחק את איירון מן- הפסיקו לכתוב את טוני בתור הגוף המייצג של שילד והתחילו לכתוב אותו פחות מלונכולי ומהורהר ויותר אנרגטי, סרקאסטי ומצחיק. הרצון של הכותבים להתאים את טוני של הקומיקס לטוני של דאוני הייתה כלכך בולטת שלפעמים לראות טוני עם עיניים כחולות ולא חומות היה לי מוזר.
אבל הדבר האחרון שקרה לאחרונה שפשוט מקומם אותי- עידן אולטרון. מבלי לציין שהדבקת הסלוטייפ הרעועה בין קו העלילה של טוני לקו העלילה של אולטרון היה חסר הגיון ולא מתאים בשום צורה. המניע שלו היה העניין המכעיס, טוני בנה את אולטרון כי הוא מפחד. הפחד הניע אותו לא רק ליצירת אולטרון אלא גם בסופו של דבר להחלטה הסופית ליצירת וויז'ן, בדרך עקיפה. ועדיין, לא יכלתי שלא לחות בהטחת ההאשמות חסרת ההגיון בטוני (ובדמויות נוספות.) אני הרגשתי לאורך הצפייה שכמה שמנסים להראות לנו שהוא בנה את אולטרון מתוך ההשפעה של סקארלט וויץ' ומתוך טירוף מסויים, אפשר לראות שיחות שחוזרות ומדברות על פוסט טראומה באופן מרומז הרבה יותר ממה שהיה באיירון מן השלישי אבל עדיין מחזקות את הטענה שלי שזו לא אשמה, אלה שרשרת אירועים משובשת. יציקת ייצג פוסט טראומה והתמודדות עם התקפיי חרדה חריפים באיירון מן השלישי (מסיבות לגיטימיות לחלוטין) אל תוך הדמות, הייתה לא רק מפתחת לדמות של טוני סטארק עצמו אלה גם נתנה תחושה מעצימה והרחיבה את התפיסה של מה גיבור על מסוגל להכיל או לא. ולראות את איירון מן מתקפל על הרצפה ושואל מה הוא הולך לעשות רק מחזק את הפגיעות שלו כאדם. אני לא חושבת שיש רע בפגיעות- למעשה, זה הדבר הכי חשוב שהדמות של טוני עברה.
השימוש בPTSD כחלק לגיטימי מהאישיות שלו.

iron-man-3-ptsd

טוני סטארק פועל מתוך פחד לא רציונאלי, לא מתוך אנוכיות, רשעות או טיפשות.
למעשה, כשחושבים על זה. ה PTSD שלו התחיל עוד בחטיפה שלו באיירון מן הראשון. אנחנו יכולים להבין שזה חלק גדול ומשמעותי מהאישיות שלו. הוא לא עובר את מה שהוא עובר בלי סיבה. טוני סטארק עושה כמיטב יכולתו להגן על החברים שלו, המשפחה שלו. ועם כל המעטה הציני והמנוכר, עדיין אפשר לראות את הפגיעות שלו קוראת החוצה ומנסה להגיע אל האחרים, ונראה שהם פשוט לא מבינים את זה. הם לא חוו טראומה מכל הלחימה הזו בניו יורק? או ברגעים אחרים בחיים שלהם? כצוות, הייתי מצפה מהם למעט אמפתיה. אבל שוב, לא הייתי מסוגלת לקרוא להם "צוות" עדיין כי בינתיים ראינו רק סרט אחד שבו הם פעלו יחד ואני לא יודעת איך להרגיש לגביי הגיבוש שלהם. ובואו נוסיף בשקט שהכתיבה של טוני בסרט האחרון התעלמה לחלוטין מכל הפיתוח שהדמות עברה עוד מאיירון מן הראשון- ובמקום לקבל דמות מפותחת ועגולה קיבלנו רעיון של דמות מאוד ראשונית. אבל זה לזמן אחר. זה לא משנה את העובדה שהדמות של טוני נוחה להאשמה לאורך היקום הקולנועי עוד מהסרט הראשון. הוא בעמדה שמקלה על ההאשמה כלפיו: יצרן נשק, אנוכי חסר התחשבות ומבזה נשים.
אבל אני לא חושבת שזו תהיה הדרך הנכונה לתאר את טוני סטארק. אני חושבת שהלקח הגדול ביותר שהדמות הזו מלמדת אותנו זה שאנשים עושים טעויות, לאנשים יש את היכולת לטעות, להכיר בטעות שלהם ולהשתנות. ולנו יש מקום לסלוח להם. טוני עשה המון טעויות בחיים שלו. והוא חיי את חייו במרוץ האינסופי של לתקן את הטעויות האלו ולהוכיח שהוא לא אותו אדם שהוא היה. לא מי שהוא היה לפניי עשרים שנה ולא מי שהוא היה לפניי אפגניסטן ולא מי שהוא היה לפניי הקמת האוונג'רס. כמו כל אדם- טוני עבר חוויות מכוננות לאורך הזמן. וכל מה שהוא מחפש זה מה שכולנו מחפשים- סליחה.

tumblr_mg4ewyon4A1rra395o1_500

ובאופן אישי, זה כל מי שטוני סטארק בעיניי: אדם שמחפש את הסליחה וההבנה כי הוא מפשל, בענק. והוא אף פעם לא מתכוון שזה יגיע לשם.
אז נסו לזכור את זה כשתראו אותו מפשל, טועה או הורס. בסופו של דבר, הוא אחת הדמויות הכי אנושיות של מארבל.

ווהן, מת'יו ווהן- Kingsman: The Secret Service

Kingsman: The Secret Service

במאי: מת'יו ווהן

תסריט: רמה גודלמן, עפ"י סדרת הקומיקס של מארק מילאר ודייב גיבונס

שחקנים – קולין פירת', סמואל ל. ג'קסון, מייקל קיין, סטפני קוקסון, סופיה בוטלה, טארון אגרטון

 מבקר: שפירא, תום שפירא.

ג'נטלמנים מעדיפים נשק אוטומטי

ישנו רגע, לקראת סוף המערכה השנייה של קינגסמן, שבו מתחילה סצנת האקשן הכי טובה שתראו ב-2015. אני אומר את זה בביטחון מלא, אפילו שהשנה רק התחילה ומובטחים לנו בהמשך שלה עוד דינוזאורים, גיבורי על, אלים, רובוטים ומפלצות שנלחמים זה בזה בעלות של 10 מיליון דולר לדקה; אף לא אחד מהם יצליח להתקרב למה שווהן וצוות הכוריאוגרפים, צלמים ואנשי האיפור שלו עושים בשבע דקות (פחות או יותר) הללו. ומה שהכי נורא זה שאני ממש לא יכול לספר לכם מה בדיוק קורה שם (כי זה יהיה ספויילר נוראי) וגם שאני לא ממש רוצה  – חלק גדול מההנאה בסצנה הזו היא להחליף מבטים כל כמה שניות עם חברייך לספסל בשעה שאתם מנסים לשדר אחד לשני, בעזרת גבות בחשכת האולם, את המסרים הבאים – "ואו", "הולי שיט", "מותר לו בכלל לעשות את זה?", "אני לא מאמין שהוא את זה?!" איך הוא עשה את זה!", "אני לא מאמין שאני רואה את זה!!!", "אני מרגיש ממש רע שאני נהנה". אילו רק שאר הסרט היה ברמה, ובקיצוניות, של הסצנה הזו קינגסמן היה מגיע לרמה של יצירות אקשן מופרעות אחרות כמו קראנק או לירות כדי להרוג, חבל רק ששאר הסרט הוא (ברובו) פרווה.

רבותיי אתם לא יכולים להלחם פה – זה פאב בריטי!

קולין פירת' הוא רוג'ר מור בתור ג'יימס בונד (טוב, בעצם קוראים לו הארי הארט) – סוכן מזדקן, אך אלגנטי מתמיד, של שירות ביון כל כך חשאי שב – CIA חושבים שהוא מיתוס והגברים בשחור משוכנעים שהוא רק שמועה. הארגון הזה מסכל איומים בין לאומיים ביום ויושב עם סיגאר טוב וברנדי בלילה. הארט נושא עמו מטען של חרטה, סוכן צעיר שהוא קידם לפעילות שטח נהרג במשימה הראשונה שלו, הסוכן הזה היה היחיד מאנשי הארגון רמי הדרג שהגיע ממעמד הפועלים של אנגליה, והמוות שלו שכנע את ראש הארגון (מייקל קיין בתור מייקל קיין בתפקיד מייקל קיין) שאת האספסוף צריך לשמור בחוץ ושהארגון חייב להישאר מועדון לעשירים בלבד.

שנים לאחר המשימה המצערת אגסי, הבן של אותו סוכן מת, הוא המקבילה האנגלית לעבריין צעצוע – מסתובב עם החברים שלו, עושה צרות, שותה, מסתבך בפשעים זעירים ובעיקר מבזבז את הפוטנציאל הרב שלו. הכול משתנה כשהוא נזרק לכלא אחרי אירוע גניבת רכב – הארט משחרר את הנער מהמעצר ומודיע לו שהוא מוזמן להצטרף לתוכנית האימונים של הארגון. ולא רגע אחד מוקדם מידי לגדל דור חדש של סוכנים – איש העסקים המסתורי מייקל ולנטיין (סמואל ל. ג'קסון בתור האח המרושע של ארקל) החליט לפתור הבעיות הסביבתיות של העולם כמו שרק נבל מגלומני יכול. באלימות.

רבותיי, אתם לא יכולים להלחם פה – זה בית ספר ציבורי

קינגסמן (עפ"י ספר הקומיקס של מארק מילאר ודייב גיבונס) מראה שוב שמת'יו ווהן הוא אחד מבמאי האקשן והבידור הטובים של דורו: במאים אחרים כבר מזמן התרגלו לעשות הכול בתקציבי ענק ולתת לאנשי המחשב לדאוג לכל הדברים המרגשים (וליצור סצנות יפות אבל סטריליות לחלוטין). ווהן עושה את הסרטים שלו בדירוג R (ובסרט הזה הדירוג מוצדק ויותר מכך – ברגעים מסוימים קיק-אס נראה לידו כמו דובוני אכפת לי), בתקציבים נמוכים (יחסית להוליווד) ואיך שבא לו: ווהן מביים את הסרטים שהוא היה רוצה לראות – אחוזים באנרגיה מוטרפת וחסרי מעצורים, רואים שהוא נהנה לעבוד על היצירות שלו וההנאה הזו מתרגמת היטב לצופה.

קולין פירת' הוא כנראה הג'יימס בונד הכי טוב שנראה בתקופת חיינו – כל מה שהוא עושה מלווה באגביות כזו של "הצלתי את העולם כבר ארבע פעמים מה יכול להפתיע אותי" והבעת פנים שנאה בקלילות בין אלגנטיות מהוגנת לממזריות שצצה מעל לפני השטח. הוא נראה טבעי לחלוטין בסצנות האקשן וברגעים שבהם הוא צריך להתערבב בחברה הגבוהה. הוא הלב הפועם של הסרט הזה שמאפיל על כל מה שמסביבו. וזו בדיוק הבעיה – מה שמסבבו זוכה ליותר מידי תשומת לב, הסיפור של אגסי (טארון אגרטון, נראה טוב בלי חולצה ולא הרבה יותר מכך) הוא משעמם וקלישאי: הכל בו מבוסס על קלישאות קולג' שהיו נדושות כבר בשנות השמונים – הבריונים שבאים ממעמד גבוה אז הם מרגישים שמותר להם הכל, המנהל שמתייחס אליו בחומרת יתר, המורה שרואה את הפוטנציאל הגלום בו (מארק סטרוג, במפתיע לא האיש הרע) והבחורה (סטפני קוקסון, ואם יש לדמות שם ממש קשה לזכור אותו, היא כל כך גנרית) שנחמדה אליו כי היא בחורה (זו בערך הסיבה שאנחנו מקבלים – כולם שמוקים אליו חוץ ממנו בלי שהם יחליפו מילה אחת).

ישנם יותר מידי רגעים בהם הסרט הזה מנסה להעמיד פנים שיש לו איזשהו מסר על יחסי המעמדות באנגליה, אבל המסר הזה הוא לא רק רדוד וצפוי לחלוטין (אנשים מהמעמד הנמוך גם כן ראויים לכבוד! בסרט הבא של ווהן בוודאי נשמע שגזענות זה רע) אלא גם לא מועבר כמו שצריך: אם כל הדיבורים על המעמד הנמוך קשה שלא לשים לב שכל הדמויות שהן לא אגסי הן אכן חלאות אדם סטריאוטיפיות לחלוטין ושאגסי עצמו, כך מגלים לנו בהתחלה, הוא בעצם איזשהו עילוי מלידה (הוא היה כמעט מתחרה אולימפי ועבר אימון בנחתים). אז הסרט הזה מנסה לתת מסר חיובי… רק כדי לסתור עצמו בכל הזדמנות שניה. בזבוז.

רבותיי, אתם לא יכולים להלחם פה – זו כנסיה (ואני מניח שאתם אנשי נצח)

בזבוז נוסף היא המזימה של וולנטיין שנראה שהולכת לכיוון סאטירי ומעניין עם הגיוס שלו של סלבריטאים למטרתו ואז זורקת אותו לטובת תרחיש אפוקליפטי גנרי מהסוג שראינו בג'יימס בונד או במשימה בלתי אפשרית כבר עשרות פעמים. הדבר העיקרי שהוא מביא אתו לסרט זה את העוזרת קלילת הרגליים שלו ג'יזל (סופיה בוטלה) שאחראית לכמה סצנות אקשן מצוינות ומצליחה להראות יפיפה ומסוכנת בכל שניה שהיא על המסך. היא אולי לא שחקנית טובה במיוחד (קשה לדעת, זה לא תפקיד עמוק) אבל היא רקדנית / אמנית לחימה מצוינת ועלה על המעט שהתפקיד דורש ממנה.

התסריט הוא החלק החלש של הסרט (וזה מוזר כי הכותבת היא ג'יין גולדמן, השותפה הקבועה של ווהן שכבר תוותה זהב מקש בעבר) – הוא לא מצליח לזגזג בין החקירות של הארי לאימון של אגזי במידה מספקת ויש בו חורים כבגבינה מטאפורית. אני מניח שאפשר לפתור את הכשלים העלילתיים המרובים של הסרט ב"זה פארודיה" אבל זה מרגיש פתרון עצלני במיוחד – לא מדובר פה על אוסטין פאוורס או על OSS17, הסרט אמנם מודע לעצמי ומכיל הרבה רגעים קומיים אבל הסיפור שבבסיסו הוא רציני לחלוטין ואנחנו אף פעם לא אמורים ללעוג למסע של אגסי אלא להיות בעדו.

רבותיי, פה אתם יכולים להלחם.

רק שהמסע שלו משעמם. הוא משעמם. החינוך שלו הוא משעמם (מונטאג' גנרי לגמרי מ"לא יודע כלום" ל"ראש הכיתה") והדמויות שמקיפות אותו משעממות. הוא בוודאי לא תחליף ראוי לקולין פירת' והיה מוטב לסרט אילו היה נעלם ממנו לחלוטין.

 

נ.ב

בעקבות הסרט הזה מת'יו ווהן הוא המועמד המושלם לשני זיכיונות שונים לגמרי – הוא צריך להיות הבמאי של כוח המחץ ושל העיבוד שיגיע לסדרת האימה Crossed. ואף פעם לא חשבתי שאני אגדי את זה על אותו בנאדם.

טרנדים מאוסים מ-2014 שנשמח להותיר מאחור

כותב: תומר סויקר

כאמרת העם היהודי בבוא השנה העברית החדשה: תכלה שנה וקללותיה. בתעשיית הקומיקס על אחת כמה וכמה. להלן, טרנדים מאוסים שצריכים להיעלם עם פרוש שנת 2015. לדאבוני, חלק ניכר מחטאי המדיום והתעשייה נכונים היו בשנים עברו, ומשום כך אני מצטער בפני מי שיחווה דז'ה וו. על כל מקרה שלא יהיה, מוטב להתכונן לשידור חוזר בעוד שנה.

להמשיך לקרוא

יחידת המתאבדים – Suicide is Painless

 

Suicide Kings

Suicide Kings

כתיבה: תומר סויקר

מרבית בני האדם הנורמטיביים בטח יעדיפו להאמין שהם אנשים טובים. פשעים ומעשים נוראים מכך שמורים למנוולים שבין חברי המין האנושי. אולי בגלל זה נהוג לעתים לטעון שבסיפורים בידיוניים הקורא\צופה מצדד בנבלים; מפני שהם עושים את הבלתי-יאומן, הולכים על הצד האפל שהאדם הפשוט לא יסכים לבחור בחיים האמיתיים. כל עוד זה סיפור דימיוני, הכל פתוח.

ייתכן שמהסיבה הזו בדיוק נובעת הפופולריות של דמויות כמו הג'וקר, ד"ר דום ומגנטו (על אף שהוא החליף צדדים לא אחת, כשהתאים לו ולאויביו לשעבר). כנגזרת, קיימות דמויות עם גבולות מוסר מטושטשים שעושות הכל כדי לחסל את הרשע, ותוך כדי כך עוברות על החוק (כן, פרנק קאסל, אני מדבר עליך). למה לא לקחת את זה צעד קדימה ולשלוח נבלים למשימות צבאיות שגיבורי על אמיתיים לא יבצעו? כאן נכנסים הת'אנדרבולטס. סליחה… ה-Suicide Squad.

להמשיך לקרוא

AliloNation Special – ראיון מיוחד עם ולדיק סנדלר וארז צדוק

1902901_625687580880368_5965349482116656508_n

אתם שוב על התדר של עלילון ניישן!
שעות ספורות לפני ההשקה הנוספת שלהם, ולדיק סנדלר וארז צדוק עצרו לדבר על הקומיקסים החדשים שהשיקו בפסטיבל הקומיקס האחרון- ״לפני שבאות הבחורות העירומות״ ו״טרנקילו״.
בראיון מעמיק הצמד הגיע לאולפן לדבר על תהליך יצירת הרומנים הגרפיים האינדיווידואלים שלהם, הלמידה בבצלאל וכל הליך ההפקה מהרעיונות שנזרקו, מה שקרה בפועל ועד הפונט החדש והמיוחד שעוצב לפרויקטים הללו.
להאזנה לחצו כאן. האזנה נעימה 🙂

בנוסף, ולדיק וארז סיפקו לנו הצצה יחודית אל מאחורי הקלעים והליך העשייה מהסקיצה לדף המוגמר: להמשיך לקרוא