הרבה סדרות באמצע הדרך השבוע אז בוא נחזור למשהו קטן שפספסנו פעם שעברה…
כתיבה: סאם המפריס || אומנות: אלטי פרימנשה || חברה: Marvel Comics || מחיר: 4$
מבקר: תום שפירא
ישנה נטיה, בקרב אולפנים הוליוודיים בימינו, לקחת במאי אינדי שעשה סרט קטן מוצלח אחד ולזרוק אותו ישר למים העמוקים של הבלוקבאטרים. במאי כזה נותן לאולפן בדיוק את מה שהוא רוצה – שם "איכותי" מצד אחד, ומישהו קטן (מבחינת נוכחות בתעשיה) ונוח לשליטה. התוצאות של הבחירות האלו (ראש וראשון להם – ג'וש טראנק על ארבעה מופלאים) נוטות להיות שליליות להחריד.
אני מתחיל לחשוב שסאם המפריס הוא מקרה שכזה. אחרי ההצלחה הביקורתיתי של פרוייקט האינדי שלו, Our Love is Real, ובזמן העבודה על הפרוייקט האישי השני שלו האיש נחטף ע"י Marvel לעבוד על שורה של כותרים, תחילה ביקום ה- Ultimate הדועך ואז (במהרה) ביקום המיינסטרימי. הם זרקו אותו על שורה של כותרים – מ X-Force ל – Avengers A.I ואף אחד מהם לא ממש עבד. זה לא שהם היו פרוייקטים גרועים במיוחד, זה פשוט שהמפריס לא הספיק לפתח סגנון אישי לפני שזרקו אותו לכותרים הגנריים והתוצאה היא סדרות חסרות יחוד. תשוו את זה לאנשים כמו אד ברובייקר או ג'ונתן היקמן שפתחו שם ואישיות לפני שהגיעו לעולם גיבורי העל, כתוצאה מכך הם יצרו סיפורים חריגים ומעניינים, ונהיו סופרסטארים בתחומם.
בכל אופן, הדבר האחרון שהמפריס עבד עליו לפני Secret Wars היה כותר סולו של סטאר-לורד ששוגר בעקבות הצלחת הסרט שומרי הגלקסיה (הגיוני) שהיה סדרת הרתפקאות חלל, זמן 'צר לתוך הריצה המפריס הביא את את קיטי פרייד לסדרה בתור מושא האבה והשותפה לדרך של פיטר קוויל (כי אם אתה חובב קומיקס שגדל בשנות השמונים אתה רוצה להשתמש בקיטי פרייד), מה שמביא אותנו לסדרה הזו (סליחה על ההקדמה הארוכה)….
סטאר-לורד, המקורי, שרד איכשהו את האירועים של סוף המציאות הקודמת (זה מופיע בסדרה הראשית שאני לא קורא ובבקשה אל תגידו לי לקרוא אותה כי כבר נמאס) ומבלה את זמנו בתור זמר ברים בעולם רטרואי (יש שם דראקס אלטרנטיבי עם ליפה של אלביס, זה עיצוב מטופש בדיוק במידה הנכונה) שמדהים את האוכלוסיה המקומית עם שירים של דיסני (כי כשאני חושב "מוזיקת ברים" אני חושב "האקונה מטטה"). הבעיות מתחילות כשהגרסה המקומית של קיטי פרייד מופיעה ומסתבר שהיא מדענית פנאטית (סם האריס מרוצה) בשירות דוקטור דום.
יש פה המון פוטנציאל רעיוני מעניין – קוויל יודע שזו לא הקיטי "שלו" (ואם הוא לא הבין את זה ההתנהגות שלה מספיקה להבהיר את הרעיון) אבל לא מסוגל להתנתק ממנה, מה שמאפשר להאמפריס לדון בתמה של טבע נגד גידול, האם יכול להיות שמץ מהאישה שהוא אוהב אפילו שהיא גדלה תחת תנאים שונים? או שמא קוייל סתם שוטה מאוהב?
הגרסה הזו של קיטי גם מספקת חומר תיאורטי – היא מדעינית שעובדת תחת ההנחה שעולם הקרב הוא העולם היחיד שאי פעם התקיים (הנחה שהקוראים יודעים שהיא מוטעית) ומקדישה את מרצה למציאות וחיסול אנומליות מהעולם הקודם. אז מה קורה כשהעבודה של מדען, מישהו שטוען לחיפוש אחר אמת אובייקטיבית, מבוססת על דוגמה דתית (שיש רק אל אחד ושמו דום ודוקטור סטריינג' הוא נביאו) שמונעת ממנה לגלות את האמת. הדיסוננס הקוגנטיבי הוא עצום.
אבל במקום להתעסק בדברים האלו הספר פונה במהרה לסיפור שודים גנרי, עם גמביט כיריב העיקרי של הזוג, בשעה שכולם מחפשים אחר המקגאפין שאת שמו אפילו לא טרחתי לזכור. כמו העבודות הקודמות של האמפריס זה לא רע אבל גם לא טוב במיוחד. הוא שם את הדמויות במרכז ויש לו קול הגיוני בשבילן, אבל הניסיון להפוך את הרומן הזה לסיפור אהבה שחוצה יקומים פשוט לא עובד. האהבה שלהם לא מבוססת מספיק כדי להפוך את הדרמה לאמיתית. עם זה היה קורה, נגיד, לקיטי פרייד וקולוסוס היה אפשר לקבל את זה, כי לדמויות יש מספיק היסטוריה משוטפת לספק את המשקל הדרמטי הנחוץ, אבל פה אנחנו אמורים לקבל את האהבה הסופר-דופר-רומנטית הזו כי האמפריס אומר לנו שהיא קיימת. לא קונה.
לפחות סיפור השודים מתאים לאמן – פרימנשה עושה פה עבודה טובה, אם סטנדרטית, יש לו כישרון להבעות פנים ועבודת דמויות וסצנות האקשן שלו מלאות בתנופה וחיים. הוא בדיוק האמן הטוב לסיפור כזה, והוא מצליח לגרום לקיטי פרייד להראות "זוהרת" בלי לאבד את העיצוב הקטן והצנום שאפיין אותה במשך שנים.
ציון – 7
עלילון 
חולק עליך לגבי הטרנד של הבאת במאים קטנים לבלוקבסטרים.
אולי פוקס עשו את זה נורא אבל למרוול היו לא מעט הצלחות בנושא. עיין ערך ג׳וס ווידן (נכוןמלא בדיוק אלמוני – אבל רק עבור חובבי קומיקס כמונו) ג׳יימס גאן שעשה עבודה מופלאה על שומרי הגלקסיה ולפני כן לא ביים שום סרט גדול, האחים רוסו שביימו את קפטן אמריקה חייל החורף, ג׳ון פברו באיירון מן הראשון.
כולם דוגמאות של במאים יחסית אנונימיים שניווטו את סרטי הקומיקס שלהם להצלחה מסחרית וביקורתית אדירה.
אני לא חושב שבמאים שציינת דומים לה שתיארתי – הן לג'וש ווידון והן לאחים רוסו היה נסיון של שנים בבימוי לטלוויזיה, ג'ון פאבורו (שהיה שחקן די מוכר לפני שהתקרב לכיסא הבמאי) ביים שלושה סרטים (כולל אלף המאוד מצליח). אפילו ג'יימס גאן היה מעורב ביותר מפרוייקט אחד לפני שלקחו אותו למרוול.
מקרים כמו ג'וש טראנק, קולין טאבורו (כן, אני יודע שעולם היורה הוא סרט מאוד מצליח, זה לא משנה את דעתי שהוא די מחורבן) או גארת' אדוארד הם כאלו בהם הבמאי נלקח היישר מהפרוייקט הראשון שלו לעבוד על משהו מאסיבי. ובמאי שכזה, לרוב, לא פיתח את היכולת להתעסק עם האולפנים ברמה הנחוצה וליצור משהו נורמאלי מהמערכת הסופר-ענקית הזו שמפציצה אותו בדרישות סותרות מכל הכיוונים.