ביקורת אורח של עופר ברנשטיין- חוקר, עורך ומבקר קומיקס. דוקטורנט לתקשורת באוניברסיטת קלגרי שבקנדה.
כתיבה: הארווי פיקאר ןן אומנות: ג'יי טי וולדמן ןן ןן הוצאה: Hill and Wang ןן מחיר: 24.95$ ןן
היום אני הולך לעשות דברים קצת אחרת. זה לא בדיוק ביקורת, זו יותר מסת הרהורים על ציונות, ועל ניאו-ציונות ועל ניאו-ציונות מחוץ לארץ ישראל, בעצם על ניאו-ציונות, נקודה.
הכל התחיל בסוף השבוע. בעודנו (עידן ואני) מנסים ללא הצלחה לרדוף אחרי האמבלונס שפינה את גירי לביה”ח אחרי תרגיל האקרובטיקה שלה, הכנסנו למערכת באוטו את ‘רדיו חזק’ של תיסלם. השיר הראשון – פרצופה של המדינה, תמיד עושה לי צמרמורות, קצת חיוביות וקצת שליליות. כמה נורא זה ששיר שנכתב לפני כל כך הרבה זמן, לא רק שעדיין רלוונטי, אלא נראה שרלוונטי מתמיד עם האופן שבו המפלגות הגדולות בישראל מתנהלות. מצד שני, שיר כל כך סוחף וקצבי וקליט – קשה לא לאהוב אותו. הענייו הוא שעם התקרבותו של יום הזיכרון, השורות “מדרימים במכונית – וילונות כחלחלים. הוא יורד לביקור, הורים שכולים. הוא שכח שהטיף בעד מלחמה – הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה” מקבלות משמעות סמלית עגומה במיוחד, וזה לא שחסרות שורות כאלו בשיר הזה. אבל אלו…
פלאשבק לכמה ימים לפני כן…
באופן אירוני משהו, מיד אחרי ספר הקומיקס-שואה, התחלתי לקרוא את Not the Israel my parents promised me (בקיצור NTI) ספרו האחרון של הארווי פיקאר (עם אומנות של ג’. ט. וולדמן), שראה אור השנה, שנתיים לאחר מותו. פיקאר היה יהודי אמריקאי, יליד קליוולנד של אמצע שנות ה-30 שמעיד על עצמו שגדל בבית ‘חצוי’ – בין אמא ציונית מרקסיסטית נלהבת ואבא ציוני דתי-מסורתי, ורק בשנות ה-20 המוקדמות לחייו התחיל לפתח דעה עצמאית בנוגע לישראל. במהלך השנים הוא היה ידוע בציבור כמבקר חריף של המדיניות הישראלית בכמעט כל סוגיה אפשרית (טריטוריאלית, חברתית, כלכלית), והואשם לא פעם בהיותו אפוף שנאה-עצמית עמוקה, שנאת ישראל ומה לא. להמשיך לקרוא
עלילון 