כותבת: מעיין פריאל
לווליום השני של יאנג אוונג'רס הגעתי עם ציפיות בשמיים. כן, נכון, בדרך כלל כשמגיעים עם ציפיות לכל דבר שלא יהיה הן לא מתממשות, אבל איך יכולתי שלא? היאנג אוונג'רס הם הקבוצה האהובה עליי בעולם הקומיקס (בעצם, הקבוצה שהכניסה אותי לזה). היא אחת הקבוצות הכי מגוונות מבחינת ייצוג מגדרי, גזעי ומיני שקיימת כיום בעולם הקומיקס. מתוך הקבוצה המקורית, רק דמות אחת הייתה גבר לבן הטרסוקסואל. על איזו עוד סדרה כיום אפשר להגיד דבר כזה?
ביקורת אורח של עופר ברנשטיין- חוקר, עורך ומבקר קומיקס. דוקטורנט לתקשורת באוניברסיטת קלגרי שבקנדה.
כתיבה: הארווי פיקאר ןן אומנות: ג'יי טי וולדמן ןן ןן הוצאה: Hill and Wang ןן מחיר: 24.95$ ןן
היום אני הולך לעשות דברים קצת אחרת. זה לא בדיוק ביקורת, זו יותר מסת הרהורים על ציונות, ועל ניאו-ציונות ועל ניאו-ציונות מחוץ לארץ ישראל, בעצם על ניאו-ציונות, נקודה.
הכל התחיל בסוף השבוע. בעודנו (עידן ואני) מנסים ללא הצלחה לרדוף אחרי האמבלונס שפינה את גירי לביה”ח אחרי תרגיל האקרובטיקה שלה, הכנסנו למערכת באוטו את ‘רדיו חזק’ של תיסלם. השיר הראשון – פרצופה של המדינה, תמיד עושה לי צמרמורות, קצת חיוביות וקצת שליליות. כמה נורא זה ששיר שנכתב לפני כל כך הרבה זמן, לא רק שעדיין רלוונטי, אלא נראה שרלוונטי מתמיד עם האופן שבו המפלגות הגדולות בישראל מתנהלות. מצד שני, שיר כל כך סוחף וקצבי וקליט – קשה לא לאהוב אותו. הענייו הוא שעם התקרבותו של יום הזיכרון, השורות “מדרימים במכונית – וילונות כחלחלים. הוא יורד לביקור, הורים שכולים. הוא שכח שהטיף בעד מלחמה – הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה” מקבלות משמעות סמלית עגומה במיוחד, וזה לא שחסרות שורות כאלו בשיר הזה. אבל אלו…
פלאשבק לכמה ימים לפני כן…
באופן אירוני משהו, מיד אחרי ספר הקומיקס-שואה, התחלתי לקרוא את Not the Israel my parents promised me (בקיצור NTI) ספרו האחרון של הארווי פיקאר (עם אומנות של ג’. ט. וולדמן), שראה אור השנה, שנתיים לאחר מותו. פיקאר היה יהודי אמריקאי, יליד קליוולנד של אמצע שנות ה-30 שמעיד על עצמו שגדל בבית ‘חצוי’ – בין אמא ציונית מרקסיסטית נלהבת ואבא ציוני דתי-מסורתי, ורק בשנות ה-20 המוקדמות לחייו התחיל לפתח דעה עצמאית בנוגע לישראל. במהלך השנים הוא היה ידוע בציבור כמבקר חריף של המדיניות הישראלית בכמעט כל סוגיה אפשרית (טריטוריאלית, חברתית, כלכלית), והואשם לא פעם בהיותו אפוף שנאה-עצמית עמוקה, שנאת ישראל ומה לא. להמשיך לקרוא
כותב אורח: נועם נאומובסקי
2012 הייתה שנה ברוכה לכל חובבי הקומיקס באשר הם, עם תהפוכות ואיתחולים בתעשיית הקומיקס והיצע קולנועי משובח כפי שלא היה כבר שנים.
אבל לצד הדברים האלו, אסור לשכוח את המאמצים שחברות DC וMarvel השקיעו השנה גם בתחום הטלויזיה. השנה החליטו בDC שלא להסתפק בסדרת אנימציה אחת אלא להרים בלוק שידורים שלם בערוץ Cartoon Network הכולל את הסדרות Young Justice, Green Lantern ועוד מקבץ סרטונים קצרים המציגים את היקום המורחב של DC בוריאציות שונות. מנגד מארוול הפשילה את השרוולים והקימה ליין שידורים משלה בערוץ של Disney המכיל את הסדרות : Avengers: Earth Mightiest heroes ואת Ultimate Spiderman.
חשוב לציין שחלק מהסדרות הללו נמצאות בעיצומה של עונתן השנייה וחלק סיימו לא מזמן את העונה הראשונה. ובמקרה המצער של Avengers: Earth mightiest heroes הסדרה תרד מהמסך לאחר שתי עונות מעולות. בעתיד הקרוב צפויות לעלות סדרות חדשות של חברת מארוול וגם של DC אבל עד אז:
Ultimate Spiderman
אחרי יותר מעשר סדרות העוסקות בספיידרמן שנפרסו לאורך יותר מארבעים שנה קשה להאמין שנשאר משהו לחדש. אבל מסתבר שמארוול החליטו לשחרר עוד גלגול לאיש העכביש שמשנה מספר דברים לגבי הדמות והעולם שלה.
משמאל: ספידרמן מודל 94, מימין: ספידרמן מודל 2012.
ראשית צריך לציין ששם הסדרה נשאב מליין קומיקס שמרוול התחילו להריץ בשנת 2000 ונקרא Ultimate Marvel. מדובר בגישה חדשה ורעננה ליקום הוותיק והמסורתי של מארוול. הסדרה הראשונה שהתפרסמה תחת ליין חוברות זה הייתה Ultimate Spiderman שהציגה את ספיידרמן/פיטר פארקר בצורה שונה מעט ויותר מעודכנת לימינו (בעיקר עדכון תספורת לחנון של ימינו והפיכתו לגיק של אינטרנט יותר מגאון בכימיה). עיקר השינויים היו בקרב דמויות המשנה, הנבלים שלפעמים שינו את חזותם לחלוטין (לדוג' היפטרותו של הגובלין מהגלשן והפיכתו למיני הולק) וקווי העלילה. סדרת הקומיקס המקורית הפכה להצלחה גדולה והצליחה בעדכון דמותו של ספיידרמן. להמשיך לקרוא
עלילון 