כתיבה: בוב גייל, ג'ון ברבר ואריק ברנהאם || אמנות: ברנט שונובר ודן שונינג || הוצאה: IDW || מחיר: 4$
מבקר: תום שפירא
1983 – בוב גייל, תסריטאי של הפלופ הידוע לשמצא 1941, נופל מסולם ודופק את הראש. המחשבה הראשונה שלו – "מה אם מישהו עמד לעשות סקס עם אמא שלו?"
1984 – רוברט זמקיס, במאי נודע, משכנע אותו שזה רעיון דוחה לסרט אבל אם יוסיפו מסע בזמן אולי אף אחד לא ישים לב.
1985 – בחזרה לעתיד יוצא. כולם מאושרים.
1989 – בחזרה לעתיד II יוצא. כולם מאושרים אפילו יותר.
1990 – בחזרה לעתיד III יוצא. כמה אנשים ממלמלים באכזבה אבל יש קאובויים אז אני לא מתלונן.
2013 – בוב גייל מהעתיד לוקח את עותק ה- DVD של בחזרה לעתיד ונותן אותו לבוב גייל הצעיר במטרה ליצור מעגל זמן שבו הוא תסריטאי של סרט מוצלח.
2013 – בוב גייל חוזר הביתה אחרי שהוא מבין שאין DVD בשנות השמונים ושהוא לא יכול למצוא קלטת וידאו
1984 (שוב) – בוב גייל הצעיר נתקל בבוב גייל המבוגר ומחליט להוסיף מסע בזמן לסרט ה"סקס עם האמא" המוזר שלו.
2525 – בוב גייל בן האלמוות הוא השורד האנושי האחרון של האפוקליפסה הרובוטית ושולח אזהרה לעצמו בעבר לעצור את פיתוח האינטלגנציה המלאכותית
2015 – בוב גייל של ההווה מקבל את האזהרה אבל מחליט לכתוב קומיקס על בחזרה לעתיד במקום. המין האנושי נידון להשמדה.
בשלב הזה היו מספיק עיבודי קומיקס לדברים משנות השמונים (סדרות טלוויזיה, סרטים, צעצועים) כדי להבין שיש כמה חוקים לאיך ליצור אחד נורמאלי (מי שמעוניין לשמוע אליהם באורך ויש לו דלוריאן עם קבל שטף מוזמן לחזור בזמן לאייקון 2015 ולשמוע את ההרצאה שלי בעניין). הוצאת IDW אחראית לחלק ניכר מהתחיות המחודשות האלו וכמה מהסדרות שיצאו מהעסק הזה, Transformers: More than Meets the Eye, TMNT, G.I.Joe, היו טובות ממש. המשותף לכל הסדרות שעובדות הוא ההבנה ש"מה שהיה היה" – הן לוקחות את הרעיון הכללי של המותג ומייצרות גישה חדשה שמותאמת לעולם ב-2015. סדרות פחות מצליחות, Escape From New York, Bill & Ted, פשוט מנסות לשחזר את המקור בלי להבין שכבר ראינו את המקור ואנחנו לא צריכים את הלאבום המחווה מאותו אמן רק עשרים שנים מאוחר יותר ואם הרבה פחות תשוקה וחדשנות.
בחזרה לעתיד, הקומיקס, משתייך לטור השני.
לא רק שזה פריקוול מיותר לבחזרה לעתיד.
זה גם פריקוול מיותר ל- Manhattan Projects
למקרה שאתם לא מכירים (והגעתם עד לפה בביקורת?! כל הכבוד) – בחזרה לעתיד היא סדרת סרטים קלאסית על מכונית שנוסעת בזמן והסיבוכים האינסופיים שאנשים שמעורבים ביצירתה נכנסים אליהם.
הגיליון הראשון (ואני מניח גם האחרים) מכיל שני סיפורים שאמורים להיות קאנוניים לעלילה של הסרטים, הראשון והמרכזי מתאר את הפגישה הראשונה בין דוק בראון למרטי (מרטי ניסה לפרוץ לבית של הדוקטור הטוב כדי להשיג ציוד מוזיקאלי בשביל הבריון השכונתי) והשני מראה את תחילת פועלו של בראון במלחמת העולם ה-II (כמובן שהוא הכיר את רוברט אופנהיימר, זה לא יהיה סיפור היסטורי עם הדמות לא זוכה לפגוש כמה אנשים מפורסמים שהקורא יזהה).
בוב גייל, כאמור התסריטאי המקורי של הסדרה, אמנם מקבל קרדיט כתיבה (לצד היוצרים הוותיקים ג'ון ברבר ואריק ברנהאם שמכירים לעומק את עולם הזכיונות של IDW) אבל לפני שאתם מתלהבים חושב לזכור שני דברים – 1) הקרדיט שבוב גייל מקבל בשני החלקים של הגיליון הוא כ"כותב סיפור" (בניגוד ל"תסריטאי") מה שאומר שהוא היה יכול לכתוב את נעלילה, עד כמה שהיא קיימת, על מפית או אפילו פשוט להסכים להלוות את השם שלו לקומיקס 2) מאז בחזרה לעתיד קרדיט התכיבה של בוב גייל הסתכם בסדרות טלוויזיה נשכחות (כולל הסדרה המצויירת של בחזרה לעתיד שהייתה הגרסה היותר משעממת של סדרת הטלוויזיה של ביל וטד) וכמה קומיקסים של ספיידרמן.
לא שזה משנה – מי שלא אחראי לקומיקס הזה לא צריך למהר לתבוע את הקרדיט. ה (בדיוק כמו בסרטים)קומיקס הזה חסר משמעות. אתם יודעים שהסיפור על המפגש בין דוק למרטי לא חשוב או מעניין במיוחד כי אחרת היו טורחים לשים אותו באחד משלושת הסרטים המקוריים. מה שהופך את הדמויות למעניינות זה היחסים בינהם והאישיות שיש להם כשאנחנו פוגשים אותם. ההנחה הבסיסית היא שבגלל שאנחנו אוהבים את הדמויות והסיפור כל דבר שרשור ישירות אליו יספק אותנו אפילו עם הוא חסר עניין, זה אותו ההגיון שהוביל לדברים כמו Before Watchmen.
הקומיקס הזה לא מוסיף כלום או חושף שום נדבך מעניין שהיה חסר בסרטים. האינטראקציה בין שתי הדמויות הראשיות חסרת השראה – מרטי הוא ילד נחמד עם נטיה לכעס לא מכוון ודוק בראון הוא אפילו לא מטלית רטובה, או מטלית יבשה. הוא מגבת נייר. הוא פשוט שם – חלל בצורת דמות אנוש. ישנן הרבה מחוות לסדרה המקורית ("כבד דוק", "אף אחד לא קורא לי תרנגולת") אבל הם מוצגים בחוסר תחכום או עדינות, הדמויות פשוט אומרות אותן ישירות למסך (ואם הם היו שחקנים אני בטטוח שזה היה מלווה בקריצה לקהל). נוסף על כך יש סיפור מסגרת, מיותר, בו דוק בראון מספר לילדיו על המפגש עם מרטי – הוא מופיע רק בסיפור הראשון מסיבה כלשהי ומסתיים בכך שדוק מבטיח לילדים שלו עוד מיליון סיפורים. אני מקווה שלא.
תחשוב מקפליי, תחשוב!
האמנות של ברט שונובר היא סבירה אבל חסרת השראה. הוא לא מנסה לחקות את הפנים של השחקנים, וטוב שכך, ויש מוגזמות קרטונית מסויימת לגופים ולתנועה שלו (שימו לב לתגובה של מרטי למכת חשמל בעמוד 11 – ממש כמו הלוני טונס) שהסיפור לא מנצל מספיק. זה קומיקס, מדיום בלי מגבלות של תקציב ושחקנים, שעוסק בסיפור מסע בזמן. אז למה כל הדמויות תקועות בכלעיר אמריקאית משעממת ומנהלים דיאלוגים אחד עם השני. תנו לי הרפתקאות! תנו לי כלי רכב מעופפים!! תנו לי קאוביים ודינוזאורים ונמרים ודובים!!! תנו לי משהו יותר ממה שקיבלתי.
ציון – 5
עלילון 