ביקורות שבועיות

Batgirl Annual #3 ||  Cyborg #1 || Mercury Heat #1

השבוע בביקורות – באטגירל פוגשת אקסים לשעבר ושותפות לעתיד, קירון גילן קופץ למקום היחיד במערכת השמש שחם יותר מישראל וסייבורג מבקר במוזיאון

Batgirl Annual #3

כתיבה: ברנדון פלצ'ר וקמרון סטיוארט || אומנות: בנגל, דיוויד לפואנטה, מינג דויל ומינג'ון הלן צ'ן || חברה: DC Comics || מחיר: 3.99

מבקר: תום שפירא

החוברת הזו היא מיני-קרוסאובר בין כותרי העטלף האלטרנטיביים: באטגירל מוצאת עצמה מעורבת במבצע סודי עם צוות המרגלים של דיק גרייסון (Grayson), משתפת פעולה עם ספויילר (שכרגע מופיעה בעמודים של Catwoman), משחזרת סצנות מאיש הקש ביחד עם באטוומן (סדרת Batwoman ז"ל)) וקופצת לביקור באקדמיה של גות'האם (Gotham Academy). העלילה המקיפה של כל האירועים האלו לא כל כך חשובה, ישנו איזה ארגון חשאי מרושע והם רוצים לעשות משהו רע כי הם רעים, היא פשוט מספקת לבאטגירל תירוץ להפגש עם שורה של דמויות שלא היה לא הזדמנות לפתח הרבה אינטראקציה איתן ו,יותר חשוב מכך, מאפשר ליוצרים להחליף סגנון אמנותי בכל חלק של הסיפור.

בתור תצוגת כוונות אמנותית של DC מדובר בהצלחה אמיתית – כל אחד מהיוצרים מביא פה סגנון אישי לחלוטין ויוצר תחושה אמיתית של גיוון והתקדמות בקו. בנגל (מאייר אירופאי שנודע בעיקר ברומנים הגרפיים שלו) עושה עבודה מצויינת בחלק הראשון עם סצנת אקשן ארוכה שבה באטגירל והלנה ברטונלי מטפסות במעלה בנין ונלחמות במס' אינסופי של חברה רעים (קצת מזכיר את הגיליון המפורסם של Moon Knight שנה שעברה) תוך כדי שדיק גרייסון מסתתר בצללים ומנסה לא להראות. בנגל עובד עם קו נקי וברור שמתאים בדיוק לסגנון שבדרת Batgirl הציגה עד עכשיו (עם באבס טאר תרצה פעם חופש הוא בהחליט יהיה תחליף הולם). מעבר לאמנות זה גם החלק הסיפורי הכי מעניין בגלל הבעיות האידיות שבין הדמויות (דיק גרייסון לא יכול לתת לברברה לגלות שהוא עדיין חיי) מה שמוביל לכמה רגעים מהדרים שבהם הוא מקבץ סביב הגיבורות בנסיון נואש להשיאר בלתי נראה.

החלק השני מאוייר ע"י דיוויד להפואנטה מצויין כרגיל. אפילו שהסיפור בחלק הזה די חלש, ספויילר נורא מתרגשת להיות בשיתוף פעולה עם גיבורה אמיתית ובאטגירל משתדלת להיות סלחנית כלפי התלהבות היתר שלה, הוא קצר מספיק כדי לא להעלות על העצבים. והסיום שלו באמת חביב.

מינג דוייל מאיירת את החלק השלישי, והכי חלש מבחינה אמנותית, שבו באטגירל ובאטוומן משוות את הגרסות השונות שלהן לעשיית צדק. משהו מאוד מוזר קורה לאמנות של מינג דוייל – היא ברור מנסה ללכת בסגנון של פול פופ, אבל למרות שעבודת הדמות שלהם מזכירה את המאסטר רוב האיורים פשוט חסרים את הקינטיקה המובנית שלו (מלבד פאנל אחד מוצלח באמת של בעיטה מעופפת) והבעות הפנים של הדמויות פשוט מכוערות. חלק מהזמן הן נראות כאילו הן עוברות שבץ.

החלק האחרון מאוייר ע"י הלן צ'אן שעושה עבודה יחודית – הסגנון שלה מזכיר יותר איוריים מסיפורי ילדים מאשר קומיקס קלאסי והתוצאה פשוט יפיפפיה. המפגש, המתבקש, בין הילדות המתלהבות מהאקדמיה למי שבוודאי תהיה האלילה שלהן גם עובד יותק טוב מהמפגש עם ספויילר (מה לעשות, ילדים נראים יותר מקסימים כשהם מתלהבים מדברים) והסיום של החוברת הוא בדיוק מה שמתבקש.

ציון – 8 

Mercury Heat #1

כתיבה: קירון גילן || אומנות: עומאר פרנסיה || חברה: Avatar Press || מחיר: 3.99

מבקר: תום שפירא

קירון גילן הוא כותב יותר מגוון ממה שרוב האנשים חושבים. אני חושב שהבעיה שלו היא שברגע שמזכירים אותו אנשים קופצים מיד לפרוייקטים המשותפים שלו עם ג'יימי מק'קלווי שאכן נוטים לחדגוניות תמטית מסויימת. אבל, ואני יודע שקשה לחלקכם להאמין, גילון-מק'קלבי הם לא אורגניזם משותף אלא שני אינדיבידואלים, שלפעמים עובדים בנפרד. בין פרוייקטי הסולו של גילון אפשר למצוא את Beta Ray Bill (סוס רובוטי מרביץ לדברים בחלל, עם פטיש) או את Uber (נאצים עם כוחות על מרביצים לאנשים, עם אגרופים) ועכשיו פרוייקט מד"ב חדש בשם Mercury Heat על שוטרת שנשלחת לעבוד במכרות העתידיים שהאנושות יסדה בכוכב חמה

יש הרבה דברים מהנים בגיליון הראשון, כמו העובדה שגילון באמת טרח לחשוב על איך לעשות את החברה העתידנית שלו למעניינת ויחודית: בעתיד הזה אנשים מסווגים מלידה לתפקידים עפ"י הקוד הגנטי שלהם והגיבורה שלנו, לואיזה, מחליטה שלמרות הנטיות הטבעיות שלה לאלימות היא רוצה דווקא להיות שומרת חוק וסדר (הכנס בדיחות על אלימות משטרתית כאן) ומצליחה למצוא עבודה כזו רק בכוכב שבו "חוק" ו"סדר" הם אבסטרקטיות. יש הרבה מגעים קטנים ומגניבים בגיליון הזה – כמו העובדה שהשוטרים מופרטים כמעט לחלוטין ושכירת חוקר רצח דורשת פתיחת חוזה, או תיאור התנאים הגיהנומיים באמת בכוכב שקרוב כל כך לשמש – שהופכים אותו לסדרת מד"ב הרבה יותר מעניינת מרוב הדברים בשוק שהרעיון שלהם למדע בדיוני זה לקחת סיפור סטנדרטי ולדפוק ספינת חלל על הכריכה.

מצד שני, בעיות לא חסרות – למרות שזה גיליון מס' 1 קירון מניח שקראתם את הגיליון החינמי שחולק ב- FCBD (ואפילו מפנה אתכם אליו באחרית הדבר, אם הוא כזה חשוב אולי היה עדיף לעשות את זה בתחילת הגיליון?!). זה לא הפגם הסיפורי היחיד – הרבה מהדברים מועברים באופן ממש לא ברור (האינטלגנציה המלאכותית שמנהלת את הכל לא מוצגת כראוי) והאמנות היא מה שנקרא – Not Ready for Prime Time. העיצובים עוד בסדר, עם כי לא ממש מעניינים, אבל הדמויות נוקשות לחלוטין, העיניים שלהן מתות יותר ממודל CGI בשנות התשעים, המעברים בין הפנאלים מתוכננים רע ובשלב מסויים מתפוצץ למישהו הראש ולא הצלחתי להבין אם זה כי הגביורה הרביצה לו או כי מישהו ירה בו מהצד.

ציון – 6

Cyborg #1

כותב: דייוויד ווקר || אמן: איוון רייס || הוצאה: DC; מחיר || 3$

מבקר: חגי פלבסקי

כל-כך הרבה אנשים התפללו לכותר של סייבורג מאת ג'ף ג'ונס ואיוון רייס. למען האמת, לא היה ברור לי למה. כמובן שהצוות הזה הוא אופטימלי לכותר (או לפחות כך חשבתי), אבל מעולם לא הנחתי שלסייבורג יש פוטנציאל לסדרה רצה משל עצמו, הנחתי שזה יהיה פרויקט ממנו ג'ונס יפרוש אחרי שש חוברות בשביל עוד איזה פרויקט ש-"שוכב לו על השולחן כבר שנים". בכל אופן, טעיתי. הולי שיט כמה שטעיתי. ואני שמח שטעיתי.

החוברת ממשיכה את הסיפור הקצר שפורסם בסוף מאי, בו סייבורג מת!!! וחוזר לתחייה. באותו הסיפור. של שמונה עמודים. כן. אני לא צוחק. בכל אופן, הוא מת במהלך קרב עם זן ביוטכנולוגי בשם ה-Tekbreakers (אחלה שם להרכב מוזיקת האוס, אם תשאלו אותי) והשריון שלו "השתדרג" והחזיר אותו לחיים. החוברת מתרכזת ברגעים שאחרי, בהם סייבורג הולך למעבדות סטאר ומראה לאביו, שמתקשה לראות בו בן ונוטה לראות בו מושא מרתק למחקר, את השינוי המדהים. החוברת גם מתרכזת במלחמה של הטקברייקרז עם זן אחר בשם ה-Technosapiens (להקת החימום להרכב המוזיקה המצליח טקברייקרז), ובמחאה חברתית המציגה את נקודת המבט של האדם הממוצע בהשוואה לגיבור-העל, ומזכירה מאוד את נאום ה-"Orange skin/blue skin/brown skin" הקלאסי מ-"Green Lantern/Green Arrow" (אין לכם מושג כמה כואב לי להסכים עם טיעון של ריץ' ג'ונסטון).

הכתיבה של דייוויד ווקר היא, ללא ספק, הבחירה המתאימה לסיפור. קיוויתי ש-DC לקחו אותו בגלל הכישרון שלו (בכל זאת, העבודה הראשונה שלו ב-DC) ולא כדי שזה יהיה "אדם שחור כותב על אדם שחור בשיריון". צדקתי, כה מפתיע. הוא מוצא כאן כיוון חדש ומעניין, מתרכז גם בדמויות השוליות, נותן לקורא עלילת צד מסקרנת, מוסיף גם נקודת מבט של האדם הפשוט – כל זאת (ועוד!!) בלי לעשות שינוי דרסטי מדי לדברים הקודמים של סייבורג, ותוך הישענות מטאפורית על הדברים שג'ונס כתב (Justice League).

האמנות של איוון רייס. הו גאד, האמנות של איוון פאקינג רייס. באמת שזה כל מה שאני צריך להגיד. האיש מדהים והאמנות פשוט מהממת. למרות שזה תקף לכל דבר שהוא מצייר כי יש לו את המיידאס טאץ'. אם הייתי יכול, הייתי גורם לו לצייר את הביוגרפיה שלי, כי אז האמנות המרתקת הזו הייתה מסתירה את כמה שהחיים שלי דלים מתוכן.

לסיכום, החוברת הייתה מעולה, חוברת ראשונה מבטיחה – כתיבה מצוינת, אמנות של איוון רייס – מה עוד צריך? תשעה וחצי חוצנים דוברי צ'כית, ועכשיו אני אשתוק כדי שתוכלו להתקשר לחנות הקומיקס שלכם ולהזמין את זה. נו, למה אתם מחכים?!

ציון – 9.5

מודעות פרסומת

יתום פוגש עולם – ביקורת על Batman: Earth One

כותב: ג'ף ג'ונס; אמן: גארי פרנק; הוצאה: DC Comics; מחיר: 22.99$ לראשון; 24.99$ לשני.

שלוש שנים לאחר שג'ף ג'ונס וגארי פרנק עבדו בפעם הראשונה בקריירות שלהם על הצלבן בעל הגלימה, הם חוזרים כדי להמשיך את עלילות הבאטמן הריאליסטי שלהם, להציג כמה דמויות קלאסיות מחדש, ובתקווה גם למצוא ניסוח ותרגום חדש לכינוי Caped Crusader, כי אני לא אוהב את יכולות התרגום שלי. אבל האם הם צלחו במשימותיהם, או שמא נכשלו?  (ספוילר: במשימה השלישית הם נכשלו).

הנה אני בא...

הנה אני בא…

למי שלא קרא את הראשון, עבדכם הנאמן עמל קשות על סיכום עם יותר ספוילרים מהקריירה של סטפני בראון (בלי לספור את האיטרציה מה-N52. כי זו #NotMyStephanie) בהתנדבות מלאה (=העורך אביב ציפין הכריח אותו והוא המען היחידי לתלונותיכם): לאחר שדוקטור ת'ומאס וויין חוגג עם משפחתו ועם חבר טוב מהצבא בשם אלפרד פניוורת' את הניצחון הצפוי שלו במרוץ על ראשות העיר גות'אם, הוא יוצא עם בנו ואשתו לצפות בסרט האהוב עליו, "זורו". לאחר הפסקת חשמל באולם הקולנוע, הם יוצאים חזרה הביתה ושם הזוג נרצח בעוד שבנם נשאר בחיים. הרצח בוצע על ידי שודד רחוב פשוט. או שלא…? בחזרתו של בנם ברוס הביתה, מתברר שאלפרד, אותו חבר של אביו אשר לא מעוניין במיוחד בקשר למשפחה, נרשם כאפוטרופוס של ברוס  (אפוטרוברוס?). ברוס בקושי מכיר את האיש, אך הוא לא יודע שהוא יהפוך לדמות אב ולאחד האנשים הכי חשובים בחייו בקרוב. בשנות גיל התבגרותו, ברוס מתאמן על  כישוריו הפיזיים וגם על יכולות הבילוש שלו, בכוונה לגלות מי עמד מאחורי רצח הוריו. בעבר, ברוס גם היה חבר של ג'סיקה "האחות-של" דנט, למורת רוחו של אחיה אשר שונא את ברוס עקב היסטוריית משפחתה של אמו, משפחת ארקהם. כן. ארקהם האלה.

כי לבאטמן נמאס מאנשים שמשנוררים סיגריות ושואלים אם יש לו אש.

כי לבאטמן נמאס מאנשים שמשנוררים סיגריות ושואלים אם יש לו אש.

בהווה, הבלש ג'יימס גורדון, אשר חוקר סדרה של חטיפות, פוגש את שותפו החדש: הארווי בולוק, בלש מתייפייף  אשר הנחה תכנית ריאליטי סטייל Cops בשם Hollywood Detectives. אמנם המנטליות של בולוק שונה במאה ושמונים מעלות מהמנטליות של גורדון, אשר השלים עם השחיתות התואמת לגות'אם. מאוחר יותר, בולוק תוקף סוחר סמים בשם אקס (אשר מבטיח נקמה) אשר מוכר על-ידי המשטרה, למרות התנגדות גורדון. בינתיים, ברוס מגלה ראיות חותכות לכך שאוזוולד קובלפוט (כן, קובלפוט ההוא. אלא אם חשבתם על ההוא מהתכנית "גות'אם", ואז לא. הפוך, קוראי עלילון, הפוך.), שהתחרה באביו על תואר ראש העיר (וזכה בלית ברירה) מעורב ברצח הוריו.

IMG_1853

לאחר מכן, ברוס עוטה חליפת עטלף ומופיע במסיבה של קובלפוט. הוא תוקף את המאבטחים שלו והופך לסנסציה תקשורתית. קובלפוט מתעצבן ושולח את אחד מעובדיו, "בירת'דיי בוי", לחטוף את ג'ייקוב וויבר, שוטר שבאטמן חיפש באותה המסיבה. לאחר מכן מתברר שבירת'דיי בוי הוא האדם מאחורי החטיפות שגורדון חוקר, ושרשרת של אירועים (בהם אשם הארווי בולוק, בעקיפין ובמישרין) מובילה לחטיפת בתו של גורדון, ברברה, ע"י אקס ובירת'דיי בוי.

ובכל זאת, אמא שם שומרת גם כשאתה ג-- שיט. כאילו.. התכוונתי "אלפרד". לא.. לא "אמא".

ובכל זאת, אמא שם שומרת גם כשאתה גדו– שיט. כאילו.. התכוונתי "אלפרד". לא.. לא "אמא".

ברוס, או "באט-מן", מצטוות עם גורדון ומביס את בירת'דיי בוי (שהתחבא באחוזת ארקהם, לשם חקירתו הובילה), בעוד שגורדון מציל את בתו. גורדון ובולוק עוצרים את בירת'דיי בוי, או בשמו האמתי, ריי סלינג'ר, שמאושפז במכון הפסיכיאטרי על שם ג'ונת'ן קריין. כן, קריין הזה. לאחר מכן, באטמן מתעמת עם קובלפוט, שחושף שתכניתו המקורית הייתה שוויבר אכן ירצח את הזוג וויין, אך אלה יצאו מהקולנוע לסמטה החשוכה שם נרצחו על-ידי שודד. הוא גובר על ברוס, מוריד את המסכה שלו ומתכנן להרגו, אך אלפרד יורה בקובלפוט קודם. כתוצאה מכך, ג'סיקה דנט הופכת לראש העיר.

[סוף רומן ראשון. תחילת שני. כאן יש פחות ספוילרים.]

אלפרד, ג'סיקה, קילר קרוק וקומישינר גורדון מסתכלים מלמעלה.

אלפרד, ג'סיקה, קילר קרוק וקומישינר גורדון מסתכלים מלמעלה.

לאחר אירועי הרומן הראשון, באטמן הפך פופולרי יותר ולמעין אגדה אורבנית, ממש כמו בסרט הראשון של טים ברטון. מספר רציחות מתרחשות בגות'אם על-ידי ה-"רידלר", שמנסה להשיג את תשומת הלב של באטמן. בינתיים, ברוס וויין מקבל בקשה מחברת ילדות – ג'סיקה דנט מבקשת ממנו עזרה במיגור הרשע בגות'אם, למורת רוחו של אחיה, שמנהל מלחמה של אדם אחד נגד העולם התחתון בגות'אם. היא מבקשת ממנו למצוא את חמשת החברים שנשארו בניהול אמפריית הפשע של קובלפוט לאחר מותו, אשר נמצאים בתפקידים בכירים בעיר. באטמן מבקש מגורדון לעזור לו לגלות מי הם חמשת החברים הללו. באותו זמן, באטמן וגורדון חוקרים את פרשת הרידלר, אשר מובילה לכך שבאטמן פוגש באגדה אורבנית שקדמה לו – וויילון ג'ונס, ה-"קילר קרוק". הוא מגלה כי ג'ונס נולד עם מחלת עור ונודה מהחברה, דבר שגרם לו לברוח למערכות הביוב. למרות מה שהתקשורת עשתה ממנו, ג'ונס לא רוצה ברעתם של בני האדם אלא רק רוצה שיעזבו אותו בשקט. יתרה מזאת, הוא עוזר לברוס בחקירה נגד הרידלר, וברוס מציע לו בתמורה מקום מגורים. בינתיים, ברוס צריך להתמודד עם האשמות שלפיהן הוא בעצם הרידלר ואדם קרוב שגילה את היותו באטמן. הוא צריך לחשוב איך הוא משיג אליבי מהיותו הרידלר, ובו-זמנית גם לא לחשוף את היותו באטמן.

"רגע, אז זו הסיבה שקוראים לך ככה?" -"מה? אה, לא.. פשוט זו הדרך של הילדים בביה"ס לעשות לי שיימינג כי הייתי הולך עם נעלי קרוקס.."

"רגע, אז זו הסיבה שקוראים לך ככה?"
-"מה? אה, לא.. פשוט זו הדרך של הילדים בביה"ס לעשות לי שיימינג כי הייתי הולך עם נעלי קרוקס.."

הכתיבה של ג'ף ג'ונס, בשני הרומנים, מעולה ברובה. בשני אפילו יותר טובה מהראשון. פיתוח דמויות מצוין, הבדלים ניכרים (חלקם הארי לטובה. פשוט הפכו את אלפרד לבאד-אס.) בין המיתוס המקורי של באטמן ליקום החדש הזה, גרסאות חדשות לדמויות אהובות, דוגמת הרידלר, קילר קרוק, הארווי דנט ואלפרד פניוורת'. מוצג גם נבל חדש, וצריך להודות שאם כבר יוצרים יקום חדש, מן הראוי שלא ימחזרו את הנבלים המקוריים ואם כבר ממחזרים, לפחות להציג עוד אחד חדש.

יום ההולדת הכי פחות ידידותי לילדים מאז השיר של משה דץ.

יום ההולדת הכי פחות ידידותי לילדים מאז השיר של משה דץ.

מצד שני, עם כל הדברים החיוביים (ויש המון), ישנם כמה שינויים שדורשים התייחסות. הראשון הוא, כמובן, אלפרד. ג'ף ג'ונס התחיל עם כל הזרם של "אלפרד פניוורת' הוא באד-אס" (או החיה מחדש, אם מחשיבים את כל ההמשכיות של לפני Crisis on Infinite Earths, ובנקודה הזו, אף אחד לא מחשיב את ההמשכיות הזו כי למי אכפת?). אני לא יודע אם זה דבר טוב, כי ישנם קטעים בהם זה מרגיש כאילו ג'ונס מנסה להדגיש בכוח ש-"אוי, אני חייל שדי איבד את האנושיות שלו אז אני לא יכול לשמש מודל אב או משהו". כמובן שישנם קטעים בהם ג'ונס מפצה על זה, אבל עכשיו זה השלב בו אני מתמרמר.

"ולמען האמת, ברוס, אני מם יותר טוב ממך!"

"ולמען האמת, ברוס, אני מם יותר טוב ממך!"

השני הוא, איך לא, הארווי בולוק. כן כן, הארווי בולוק, השוטר האלכוהוליסט, השמן, הקצת אכזרי שכבר התרגל למציאות הרעה מסביבו, הוא… חתיך אופטימי עכשיו? זו החלטה משונה למדי, אך מצד שני, ברומן השני מראים לקורא שבולוק התמכר לטיפה המרה, מה שמעיד על נטיה מצד ג'ונס להחזיר אותו אט-אט לאופי המקורי שלו, דבר שמעלה את השאלה, למה להתחיל עם שינוי ואופי חדש אם אתה הולך לשנות אותו חזרה?

גורדון ובולוק מתכוננים לעבודה במשטרת ישראל.

גורדון ובולוק מתכוננים לעבודה במשטרת ישראל.

בדומה ליצירות רוויזיוניסטיות אחרות של באטמן דוגמת Batman: Year One, גם כאן ברוס מוצג בהתחלה כחסר ניסיון וידע בלחימה ובבילוש, אבל לומד לאט לאט. כאן, מצד שני, ברוס גם לא מוצג כ… טוב, כחכם במיוחד, ולמען האמת, לא טוב כבאטמן. הוא נראה טוב, הוא בכושר והכל, אבל הוא עושה דברים מטופשים שכל חובב שרלוק הולמס יגיד כמה הם לא בסדר, כמו להתעסק עם הראיות בזירת פשע, דבר שמוביל לנזיפה מצד גורדון, ממנו ברוס מבקש עזרה בהפיכתו לבלש.

 

האמנות של גארי פרנק, כמו הכתיבה, נהדרת אפילו יותר ברומן השני אך מצוינת גם בראשון. העיצובים נפלאים, האמנות סיפורית ודינאמית וההבעות מאד אקספרסיביות. עם זאת, אם מעיינים בשני הרומנים ומשווים, ניתן לראות הבדל באמנות, לא בהכרח לרעה; קשה לתאר את ההבדל, אבל אני נוטה להאמין שמקור השינוי אינו באמנות של פרנק אלא באינקינג של ג'ונת'ן סיבאל או אף בצביעה של בראד אנדרסון.

לסיכום, מדובר בשני רומנים גרפיים נהדרים ומומלצים בחום, הן לאנשים שחדשים לעולמו של באטמן  והן לוותיקים. עם אמן מעולה וכותב מצוין, הרומן הראשון מקבל ארבעה וחצי חוצנים דוברי צ'כית בעוד שהשני מקבל חמישה.

AliloNation – שיר של גרוט וביזארו

AliloNation Logoכמו אלן מור ומכונת גילוח, כמו וורן אליס ומכון גמילה, זה תום ואביב בפרק חדש של עלילון ניישן!
בפרק זה השניים נכנסים לעומק בעניין הפרסומות החדשות של דיסי במבחן התוצאה וגם מדברים על שניים מהכותרים החדשים והיותר יחודיים ברילאנץ׳ החדש, גם מארבל הביאה לא מעט דברים מעניינים עם סדרה חדשה לגרוט (כן כן!) טיי-אין מדהים לסידקרט וורז וסגירת הקשת של ספיידר-גוון, וכמובן הסדרה החדשה והמדהימה מבית אימאג׳- Airboy!
להאזנה לחצו כאן.
האזנה נעימה 🙂 להמשיך לקרוא

Midnighter #1 – לא PG ולא מתנצל

Midnighter-1-7ad94
Midnighter #1

כותב: סטיב אורלנדו || צייר: אקו || חברה: DC Comics || מחיר: 2.99$
מבקרת (שאין לה משתמש): רקפת ברק

מידנייטר התחיל את דרכו כאנלוגיה הומוסקסואלית לבאטמן. כשכותבים שומעים ״אנלוגיה של באטמן״ הם ישר מבינים שהם צריכים לכתוב בלש מתוחכם ומלא אנגסט שיושב על גגות בגשם מתכנן תוכניות מתוסבכות ובוכה על ההורים שלו. ראינו איך זה עבד בארוו. אבל מידנייטר הוא לא באטמן שיצא מהארון, למעשה אם הייתי חייבת להשוות אותו לגיבור אחר- הייתי משווה אותו לוולברין. גמד שעיר ועצבני שמאוד טוב במה שהוא עושה- ומה שהוא עושה לא מאוד נחמד. מידנייטר הוא לא הטיפוס לשבת על גגות בגשם ולתכנן תוכניות מסובכות- הוא הטיפוס שהתמזל מזלו לעסוק במה שהוא אוהב ומה שהוא אוהב כולל הרבה דם ועצמות שבורות.  מידנייטר לא מתנצל. לא על האלימות הברוטאלית שלו, לא על החוש הומור הגס שלו, ובטח שלא על הנטייה המינית שלו.
הרבה כותבים לא מבינים את מידנייטר, אבל סטיב אורלנדו הוא לא אחד הכותבים האלו. אורלנדו מבין ואוהב את מידנייטר ומרגישים את זה בכל שורה שלו. מידנייטר לא מסתתר מאחורי שמות מזוייפים או זהויות סודיות אצלו, למידנייטר אין זוג משקפיים להסתתר מאחורייהם או תוכנית אולטימטיבית שכוללת גיוס קבוצת גיבורים, יש לו רק את עצמו וחשבון גריינדר אם בא לך להיפגש לקפה או לארוחת ערב או לקפוץ על כל זה וישר לראות עד כמה הוא באמת גמיש. הוא פתוח להצעות בין אם זה הצעה לדייט או הצעה לפוצץ את מישהו מכות. ככה הוא- בחור פשוט עם מחשב בראש ואגב, כן את הקרב הזה הוא כבר ניצח במליון דרכים שונות לפני שפתחת את הפה. להמשיך לקרוא

עלילוניישן גאים להציג: Hitman

ברוך הבא לתיאטרון המופת של עלילון, סדרת פודקאסטים חדשה שתצא כל…. טוב, היא תצא מתי שיהיה לנו כוח ומשהו לדבר עליו.
בניגוד לפרקי עלילוניישן רגילים, בהם אנחנו מבקרים הרבה קומיקסים בזמן קצר יחסית, הרעיון בסדרה הזו היא לבחור קומיקס אחד (סדרה שכבר נגמרה) ולדבר עליו המון זמן. עופר זעירא ותום שפירא מנחים את הפרק הראשון ולכן זה לא ממש מפתיע שהם בוחרים לפתוח עם אחת מהסדרות הטובות, והלא מספיק מוערכות, בכל הזמנים – Hitman!

Hitman_Vol_1_9

את הפרק הראשון אפשר להוריד כאן

סדרת המופת של גארת' אניס (Preacher, War Stories) וג'ון מק'קריי (Judge Dredd) על מתנקש בעל כוחות על, והחברים שלו, שעוברים הרפתקאות קומיטראגיות בקצוות של יקום די.סי היא מסוג הדברים שפשוט אי אפשר לדבר עליהם מספיק.

אזהרה -ספויילרים.
עוד אזהרה – ארוך מאוד.
עוד אזהרה – עשוי להכיל כמויות מוגזמות של התלהבות!

ביקורות שבועיות – קשת של גרביטון

Giant Days #1 || Chrononauts #1 || Invisible Republuic #1 || Zero #15 || Superman #39

קומיקס – כי זה אף פעם לא מעייף לראות את קפטן אמריקה מרביץ להיטלר

Giant Days #1
כתיבה: ג'ון אליסון || אמנות: ליסה טריימן || Boom! Studios || מחיר: 3.99$

מבקר: תום שפירא

טכנית, אני מניח, Giant Days הוא גיליון פתיחה לא משהו. יש הרבה בעיות בבניית העלילה, בהצגת הטון הסיפורי וברמות הסכריניות בסצנות מסויימות. אבל למרות כל הבעיות הללו אני מוצא עצמי ממליץ על הסדרה בכל זאת – היא פשוט. כל. כך. מקסימה. וקסם אישי (בקומיקס כמו בחיים) עוקף המון בעיות.

להמשיך לקרוא

הצופים למרחקים פרק 9, או – מלחמות סודיות כבר לא קורות בקיץ

 הצופים למרחקים!

פודקאסט לקומיקס!!

וגם לדברים שהם לא קומיקס!!!

[אוקיי, זה שקר – רק לקומיקס]

אתם יכולים למצוא את הפודקאסט כאן

דרך נוספת למצוא אותו היא להניף אל על את חרבכם האדירה ולזעוק – "בשם עוצמת גרייסקאל!"

הפודקאסט הזה מכיל 100% יותר מ.ו.ד.ו.ק. מכל פודקאסט מקביל

להמשיך לקרוא