"הקול בראש"\ "Inside Out"- פיקסאר. בימוי: פיט דוקטר, רונאלדו דל כרמן. משחק: איימי פולר, ביל היידר, מינדי קיילינג.
ביקורת מאת מיקה לניר
יכול להיות שהסרט "הקול בראש" החדש של פיקסאר, שעוסק בילדה בשם ריילי שעוברת משבר נפשי וברגשות שלה שמנסים לפתור אותו, הוא השלב הסופי בתהליך הפשטה של סרטי אנימציה לילדים. הוא משלים את הקפיצה המטאפיזית שהלכה והתפתחה בשנים האחרונות מ- "דגים\רובוטים הם די מגניבים, אבל מה אם היו להם רגשות", ועד ל"רגשות הם די מגניבים, אבל מה אם היו להם רגשות": וכך, חוץ מסרט מקסים, מצחיק, מוחץ לב ויפהפה חזותית, נוצר גם סיפור מסובך בהרבה מכל מה שראינו קודם: כזה שעשוי מסיפורים ראשיים ותת סיפורים, ודמויות בתוך דמויות, שמודעות להיותן דמויות. תחשבו "התחלה", רק צבעוני וחמוד ובלי חורים בעלילה.
קצת בהרחבה: ריילי בת ה-11 היא ילדה מאושרת, ולכן בחדר הבקרה של הנפש שלה, שמאוייש על ידי שמחה, עצב, כעס, פחד (ביל היידר המבריק מ-SNL) וגועל (מינדי קיילינג, שמבצעת בגאונות), שולטת שמחה (איימי פולר הנפלאה). היא עוברת עם הוריה לעיר חדשה, וקשה לה- היא לא מכירה אף אחד, ההורים שלה לחוצים, וקבוצת ההוקי שלה נשארה מאחור: ועצב משתלטת על לוח הבקרה. שמחה מנסה לעצור אותה ולתפוס את השליטה בחזרה, ובמהלך המאבק שתיהן נשאבות יחד לפיר העברת זכרונות ונפלטות הרחק משם בעולם הנפש של ריילי. כאשר הן לא שם, ריילי לא יכולה לחוש עצב או שמחה- אז הן חייבות לחזור, לפני שהאישיות שלה תקרוס. בדרך שמחה ועצב מתחברות, ומגלות כוחות שלא היו בהן קודם.
מבחינה חזותית, הוא מדהים. הריאליסטיות היחסית של ה"העולם האמיתי" (כי אם תרשו לי להיות ממש meta- מהו העולם האמיתי?), מדגישה את הצבעוניות המרהיבה של העולם הנפשי- שהוא בעצמו המחשה מלאת דמיון של פסיכולוגיית ילדים 101. המסע של אושר ועצב עובר דרך הארכיונים לזכרונות לטווח ארוך, ארץ הדמיון, אולפני החלומות, ולבסוף תהומות התת מודע: ממש כמו בספרים, רק יפה יותר. הרגשות מעוצבים גם הם: כעס אדום, במרקם סקוטצ' ברייט וראש שמתלקח לעיתים- שמחה צהובה, בעלת שמלה מתנפנפת ומרקם פלומתי וזוהר. העולם מלא בהמצאות, שרובן גרמו לי לצחוק בקול רם: ובכלל, צחקתי כל הזמן, ואיתי גם כל האולם. חלק מהבדיחות ממש מבריקות. ומגוונות- שנינות, נונסנס וסלפסטיק, כולן מתבצעות בחן ובתזמון מושלם.
באופן מפתיע, אפס מההומור נשען על קריצות למבוגרים- ספרתי רק אזכור אחד שילדים לא יבינו- הבדיחות הללו אמנם תמיד נחמדות, אבל אלו צחוקים שלא הושגו ביושר.
וחוץ ממצחיק, הסרט גם מאוד מרגש. נשבעת שבכמה נקודות במהלך העלילה- ובעיקר בנקודה הזו שתמיד יש לפני הסוף, כשנראה שאין תקווה, אבל ברור לכולנו שיהיה סוף טוב- שמעתי משיכות אף קטנות מכל שאר האולם- לפני שהבנתי שאני משמיעה אותן בעצמי.
נוסף על כל אלו, המסר שנמצא בבסיס הסרט נפלא וכמעט חתרני: זה שאומר שלא צריך לפחד מרגשות רעים או קשים, אלא לאמץ אותם, כי הם חלק ממי שאתן: רק כשמנסים להכניע או להדחיק רגש כזה או אחר, כל המערכת יוצאת מאיזון.
זה עומד בניגוד למסר הרווח ביותר בסרטי ילדים עכשוויים ובכלל, שניתן לנסח כך: "אם תתאמצי מאוד ותתגברי על כך המכשולים תשיגי את מה שאת רוצה". המסר הזה לא ממש מתייחס לרגשות הגיבורה, אפילו להיפך: את צריכה להיות חזקה, להתעלם מהקשיים. זו גישה קפיטליסטית במקורה: את לא הפתרון לבעיותייך, אלא משהו אחר, שאם תעבדי קשה מספיק תוכלי להשיג. אבל בסרט הזה, ריילי היא המטרה הסופית של הסיפור, אין מטרה מחוץ לה- האושר שלה תלוי רק בה. אפשר לומר גם, שאמנם הסרט הזה לא מלמד ילדות להגשים את החלומות שלהן- אבל הוא כן מלמד אותן לחיות בשלום עם עצמן.
וכמו כן, הנגיעה בנושא שלא מתעסקים בו הרבה (או בכלל) של דכאון אצל ילדים, היא חשובה מאוד: והוא מוצג באופן רגיש ופתוח, שילד יכול להבין ולהזדהות איתו, ולא בצורה פתולוגית או מציצנית, כפי שקורה לעיתים.
רק סצנה אחת, באורך פחות משתי דקות, עוצרת את הרצף המופתי של הסרט שנמשך מהשניה הראשונה ועד סוף הכתוביות. סצנה, שבאופן לא פחות מאבסורדי נבחרה להיות הטריילר. זו מציגה את חדרי הבקרה של שני הוריה של ריילי בזמן ריב משפחתי: ריילי, שעברה יום נורא בבית הספר, אביה, שצופה במשחק כדורגל ולא מבין מה הנשים האלה רוצות ממנו, ואמה, שמתאכזבת מהבעל האטום ומפנטזת על הטייס הברזילאי שנטשה בעבורו. הרבה כבר נאמר על התפיסה הסקסיסטית והרדודה שהסצנה הזו מציגה, שמחטיאה בגסות רגשות אנושיים, ומציגה במקומם פלקטים מטעם הפטריארכיה: הכל נכון. היא לחלוטין זרה לשאר הסרט הרגיש, שמלא באהבת אדם ובעומק: זה הרגיש כאילו מישהו מלמעלה אמר- "זה סרט לכוסיות, תזרקו פנימה איזו בדיחה מ'שני גברים וחצי'."
בקיצור, זה סרט שיש לו משהו חשוב להגיד: גם מבחינת המסר וגם מבחינת בניית העלילה והמורכבות שלה. ולכל המקטרגים על תרבות הצעירים-עם-הסמארטפונים-שלהם, אלו שמתרפקים על הימים ההם, בהם סרטים היו פשוטים יותר ואף אחד לא עשה עניין מ(הכנס תחום בעייתי כאן)- הנה ההוכחה. שמורכבות היא חיובית וחיונית, שילדים מסוגלים להתמודד איתה, ושסרטי ילדים ללא ספק בעקומת עלייה (ומי שמפקפק, שילך לראות סינדרלה ויחזור). התחושה שאיתה יצאתי מהסרט היא שבסך הכול, אם מתעלמים מהמלחמות והמשבר הכלכלי והחרדה הקיומית – החיים, כאדם בעולם, די יפים.
נ.ב: אפילו אם כל השבחים שהעתרתי על הסרט הם בולשיט מוחלט ואתם תסבלו מכל רגע, החתול שבסוף יפצה על הכול. אל תלכו בגללי; לכו בגלל החתול.
עלילון 