The Infinite Loop #1
כתיבה: פיירי קוילנה || אמנות: אלסה שארטייר || הוצאה: IDW || מחיר: 4$
מבקר: תום שפירא
אנחנו סובלים מאינפלציה של סיפורי מסע בזמן, אבל מידי פעם נחמד לקבל אחד שמנסה להיות יותר מתרגיל אינלקטואלי בבנית פארדוקסים. טדי עובדת בשביל סוכנות מסויימת. ראיתם כמותה בסרטים ובסדרות ובספרים לרוב – המטרה שלה היא לשמור על רצף הזמן החלל, על מה שהיא ועמיתיה מכנים "הלולאה האינסופית". רוב הזמן זה כולל סילוק של אנומליות, דברים שלא נמצאים בזמן ובמקום הנכונים, כמו כס רומי משומר מידי בארה"ב של שנות השישים, או הדינוזאור הזה שרוצה לאכול אותה.
כמובן שיש דינוזאור. זה סיפור מסע בזמן. יש חוק שמחייב אותך להכניס דינוזאורים לסיפורים כאלו
הבעיה היא שכחלק מהעבודה הזו היא צריכה להחשף שוב ושוב לזוועות ההיסטוריות שהמין האנושי עולל (ומעולל מנקודת מבטה) – "עברתי היום ב-1955 כשנער אפרו-אמריקאי צעיר בשם אמת, רק בן 14, הוכה למוות , ואז נורה… וכל פשעו היה שלכאורה האז לדבר עם בחורה לבנה". "מחר, ב-2013, אריק למברי, מיליטאנט הומוסקסואל ימצא מת בביתו, אחרי שעות של עינויים קשים." זה הסטטוס קוו שהיא מחוייבת לשמר, העבודה שלה היא לראות אנשים מועדים, שוב ושוב, לאורך היסטוריה, ולהבטיח שהם ימשיכו למעוד. עד היום שבה האנומליה נהיית אישית.
The Infinite Loop התחיל בתור פרוייקט קיקסטארטר מצליח בשפה הצרפתית, כל כך מצליח ש IDW (אחת ההוצאות הכי לא צפויות בשוק – כח המחץ שבוע אחד, תרגומים לקלאסיקות איטלקיות שבוע אחרי וסיפור אימה של ג'ו היל למחרת) קפצה על הזכות להציג אותו בשפה האנגלית. הגיליון הראשון הוא יצירה מעניינת ומבטיחה, לא רק בגלל מה שהיא עושה, אלא בגלל מה שהיא לא עושה.
מה שהיא לא עושה זה להיות אומללה ודכאונית – למרות שמדובר פה, במודגש, בסיפור ששם במרכז דיכוישל חריגים (בין עם מבחינה גזעית, מינית או בכל דרך אחרת) לאורך ההיסטוריה, הגיליון עדיין מוגש באופן צבעוני וכחלק מז'אנר ההרפתקאות (שוב – דינוזאורים!). היוצרים מבינים שרק בגלל שמדובר בנושא "כבד" אין צורך שגם הסיפור יהיה כזה. למעשה, יש סיכוי שבזכות הגישה הכיפית-במכוון יחשפו לסיפור שכזה יותר אנשים מאשר אילו היה מדובר בקומיקס שמוגש בקו ריאליסטי בגוונים של חום ושחור. הסגנון של שארטייר הוא קרטוני במובן הקלאסי של המילה – הפנים מזכירות את את דרווין קוק בזמן שאייר את New Frontier (התוים הפשוטים ומלאי ההבעה), בעוד הנופים והגופים מזכירים את עבודת האנימציה של פול דיני, משהו שהוא זמנית רטרואי ועל זמני, כיאה לסיפור שעוסק בנוסעים בזמן. זה פשוט סיפור שכיף לקרוא – בין אם מדובר בסצנות בהן טדי והשותף שלה, יוליסס, יושבים במסעדה, או ברגעים בהם השניים מתחרים במרוץ אתגרי בין נקודות היסטוריות שונות.
חשבתי שאני מכיר כבר את כל הטריקים להצגת מסע בזמן בקומיקס (דמויות שמופיעות במקביל, פאנלים שמוצגים מחוץ להקשר, נארטיבים מקבילים), אבל Infinite Loop מציג לנו לפחות גימיק חדש אחד – בכל פעם שהגיבורה ניצבת מול בחירה שיכולה להשפיע על ההיסטוריה אנחנו מקבלים טבלת זרימה עם האופציות שפתוחות לפניה והתוצאות הצפויות של הבחירות המרובות הללו. זה יכול לשעמם מאוד מהר והגיליון הראשון, בחוכמתם, משתמשים בזה רק פעמיים – כשהפעם השניה יוצרת את נקודת הסיום של הגיליון.
האם מדובר בחוברת מושלמת? לא: ישנו רגע בסצנת האקשן העיקרית שלא מועבר בבהירות מספקת (החבל נדבק לדינוזאור? הוא חודר לתוך העור?), היא סובלת מדברנות יתר בנקודות מסויימות (שני אנשים יושבים במסעדה ומסבירים אחד לשני את העלילה, מנהל המשימה עובר עם הגיבורה על דברים שהיא כבר אמורה לדעת), ונטיה להסביר את לא רק הקונספט של עצמה אלא גם את המוסר שהיא רוצה להעביר לנו. אבל יש דברים גרועים יותר ממסר של סובלנות וקבלת האחר, במיוחד בתקופה שבה אנשים מתנהגים כאילו ששמוקיות לזרים היא לא רק זכות מולדת אלא חלק מהמלחמה למען חופש הביטוי. בסופו של דבר הפגמים הללו מתגמדים מול האיכויות הברורות של הסדרה – היא יפה, היא כיפית, היא מתקדמת בקצב טוב והיא מנסה להגיד משהו חשוב על הטבע האנושי.
ציון סופי: 8.5.
עלילון 