למה לא? אייקון אמריקאי, גיבור העל הראשון, בעל פופלאריות ממשוכת כבר 70 שנה פלוס ויש לו אחלה תלתל. למעשה, יש יותר כותבי קומיקס שרוצים להניח עליהם את ידיו משיש כותרי סופרמן פנויים. אבל העובדה שלרוב האנשים שרוצים לכתוב אותו אין את הזכויות על השם לא הולכת לעצור את אותם הכותבים מלהציג את הגרסה שלהם לאיש הפלדה
את הדמויות הללו נדלג על סולם הסופרמן – עד כמה הם קרובים באיכות למקור.
בשנים האחרונות אנו שומעים יותר ויותר על "ייצוג" – בעולם המדיה בכלל, ובעולם הקומיקסים בפרט. ייצוג נשים, ייצוג גזעי, ייצוג קווירים, על כל סוגיהם השונים, וכו'. נראה כי לצרכנים, שרובם הגדול אינם גברים לבנים הטרוסקסואלים, נמאס לראות שלכותבים יותר קל לכתוב חייזרים מאשר אישה אסיאתית, או גבר טרנס שחור. ייצוג במדיה, על כל סוגיו, הוא אולי אחת הדרכים הכי בולטות לראות שינוי. כל חיינו אנו צורכים מדיה, בין אם זה פרסומות בטלוויזיה או קומיקס על המדף, וכשיש יותר מודעות ל"אחר", שהוא לא הנורמה התרבותית הקיימת, אולי נתחיל לראות שינוי גם בחיי היום יום.
הפתיח, The Intro. הוא הדבר הכי חשוב בסדרת טלוויזיה – זה הדבר הראשון שאתה רואה (אלא אם אתה מהאנשים האלו שמתחילים לראות באמצע ואז אני חייב לשאול – "מה בדיוק הבעיה שלך?") והרבה פעמים הוא יקבע אם תיתן לסדרה סיכוי. פתיחים מסויימים הם כל כך טובים שהם מסוגלים לבלבל נער צעיר ולגרום לו להאמין, באמת ובתמים, ש – Silver Hawks הייתה סדרה ששווה לראות ולא גרסת חיקוי לחתולי הרעם אבל בחלל.
ושלא תחשבו שהיוצרים לא יודעים את זה: הסיבה שקטעי הפתיח מציגים אנימציה טובה בהרבה ממש שיש בסדרה עצמה היא מתוך ידיעה שזה הדבר האחד שילדים ירעו שוב ושוב ושאסור לקמצן שם (זה בולט במיוחד בסדרות אנימה לא נגמרות כמו Dragon Ball Z ו – Naruto שבו אנימציית אקשן חלקה ומלאת חיים בפתיח מוחלפת בתוכנית עצמה בעשרים דקות של אנשים עומדים ומדברים עד שמישהו מועיל בטובו להרביץ, פעם אחת!, למישהו אחר).
אנחנו אתר קומיקס אז הכתבה הזו תסקר אך ורק סדרות שמבוססות ישירות על דמויות קומיקס (מה שמוציא מיד מהמרוץ את עשרות הפתיחות המגניבות שהיו לרובוטריקים וכוח המחץ לאורך השנים. Tough Break). כמו הכן אנחנו עוסקים פה בפתיחים בלבד – האיכות של הסדרה עצמה לא ממש נכללת בדיון (ואכן – כמה דברים רעים באמת מצאו דרכם לכתבה זו, אין לראות בהמלצה על השיר המלצה על הסדרה).
כתיבה: גרנט מוריסון, אמנות: פרנק קוייטלי, איגור קורדי, פיל חימנז, מארק סילבסטרי, ג'ון פול ליאון, איתן ואן סייבר, כריס באצ'לו ואחרים.
בימינו – כשכל כותב זב חוטם משגר מחדש כותר קלאסי עם המילה New (או All New למגזימים) – קשה אולי להבין כמה "חדש" היה אקס New X Men שגרנט מוריסון כתב (עם שורה של אמנים מתחלפים) למשך ארבע שנים מעניינות להפליא.עד מוריסון (ובעצם – גם אחריו) האקס מן תמיד התקיימו תחת צילו העצום של כריס קלרמונט. הנוסחה שהוא פיתח – גיבורי על פוגשים אופרת סבון פוגשים מטאפורה חברתית פוגשים אופרת חלל – שלטה בזיכיון הרבה אחרי שהאיש עזב. כמעט כל מי שכתב את האקס מן אחריו (ג'ים לי, סקוט לובדל, ג'ייסון סיגל, אלן דיוויס) פשוט נתן גרסה משלו לסגנון של קלרמונט. כאילו קלרמונט היה המוזיקאי המקורי האחרון וכל מה שבאו אחריו היו להקות מחווה ברמות שונות של איכות.
לכל הקוראים, אזהרה, הכתבה הבאה מלאה בספויילרים. אם זה מפריע לכם שימרו נפשותיכם ואל תקראו את הכתוב אחרי התמונה הבאה. כדי לתמצת ולמנוע ספויילרים אגיד את זה מראש – וואוו, מדהים! סיפור נהדר! רוצו לחנות הקומיקס הקרובה לביתכם ותקנו את האוגדנים, מיד!
לא נעבור על כל הרשימה (זה יצריך פוסט משלו), רק נציין שישנה חזרה על הטרנדים של שנה שעברה: הסדרות החדשות של Image מקבלות הרבה מקומות בקטגוריות ה"מובילות" (הסדרה הרצה הכי טובה, הסדרה החדשה הכי טובה, הכותב הכי טוב, הצייר הכי טוב) ויש פלורליזציה מרשימה של יוצרים והוצאות בכל הקטגוריות.
ההבדל העיקרי הוא ש – DC חזרו למרוץ עם 8 מועמדיות (2 יותר ממרוול), רובן כתוצאה מהחזרה של Vertigo למתכונת פרסום נרחבת יותר.
כמו בכל שבוע צוות עלילון מביא לכם את כל החדשות המעניינות מעולם הקומיקס.
וגם את החדשות הלא כל כך מעניינות.
וגם את החדשות המשעממות.
בעצם – אנחנו לא מפלים על בסיס עניין.