[גילוי נאות – מחבר הביקורת מכיר את יוצר הקומיקס, גם אם באופן שטחי למדי, בשל כך לא ינתן ציון בסוף הביקורת}
מבקר: תום שפירא
"ראיתי דברים שלא תאמינו. ספינות תקיפה בוערות מעל לכתף של אוריון, קרניים מבניות מנצנצות בחשכה ליד שער טנהאוזר. כל הרגעים הללו יאבדו בינות הזמן…. כמו דמעות בגשם…. זמן למות."
– בלייד ראנר
יש קומיקסים ששווה לפתוח אותם בציטוט יומרני מתוך יצירה יומרנית עוד יותר. שחיה לילית הוא אחד מהם.
הפרוייקט המודפס השלישי (השני כיצירת סולו) של האמן / צייר הישראלי ולדיק סנדלר (לפני שמגיעות הבחורות הערומות, BPD) עוסק ב"בחור מעט שיכור שיוצא לשחיה לילית בים זכרונות של אהבה". הכריכה האחרוית מסכמת את כל הספר הדק במשפט הקצר הזה והיא לא טועה או מסתירה משהו. שחיה לילית הוא אכן פרוייקט דל בהתפתחות עלילתית, מה שרק מדגיש את האיכויות האחרות שלו.
סנדלר עושה משהו שיוצרים מעטים מצליחים לעשות במדיום הקומיקס – לתפוס במדויק לא התרחשות אלא "מצב נפשי" או "רגע". הקומיקס מתרחש כמעט באופן מוחלט במוח של הדמות הראשית ובמעט מאוד מילים, וגם בקימצון של פאנלים, מצליח להציג לקורא באופן ישיר תמונה של אדם אבוד. אבוד בתוך עצמו, אבוד בתוך העולם הרחב. אני חושב פה על הרגעים ב- Lone Wolf and Cub בהם הסדרה הייתה עוצרת מתיאור מעשי הרג כדי להתמקד בפן כלשהו של החיים ביפן הישנה (איך לדוג דגים, איך להתפלל כראוי), או על הקטעים ב This One Summer בהם היוצרות מדגישות ספראדים שלמים לתיאור פעולה פשוטה וחסרת משמעות עליתית – ילדה קטנה על נדנדה בקצה הקשת כלפי מעלה, דמות בודדת שוכבת על ערסל מול קרני האור האחרונות.
לרוב דברים שכאלו מעצבנים אותי, קומיקס הוא מדיום עם חלל מאוד מוגבל להעביר בו מידע וסיפור וכמו שסרטים שמבזבזים עשר דקות על שוט סטאטי עושים לי אנטי כמעט אוטומטי ככה גם קומיקסים שמבזבזים עמוד שלם על משהו שאפשר היה לעשות בפאנל נראים לי כבזבזנים, אבל פה זה עובד. וזה עובד בגלל שהיוצר שם במרכז את החויה הרגשית ולא את ההתרחשות עצמה.
סנדלר לא זר לדברים כאלו, ב- לפני שמגיעות הבחורות העירומות ישנם ארבעה עמודים שלמים שמתרחשים בשחור כמעט מוחלט, העין בקושי מבינה שמשהו מתרחש עד שהקורא נעצר ומתרכז ורואה את הקוים הדקים, הכמעט בלתי נראים, מקבלים צורה. זה אקט של יוצר בטוח בעצמו – לא הרבה אנשים היו מוכנים לזרוק דבר כזה על הקורא באחת היצירות הראשונות שלהם, ועוד פחות מאילו היו מצליחים לגרום לרעיון לעבוד.
שחיה לילית עובד על אותו עיקרון – חלק ניכר מהסיפר מוקדש לספראדים ארוכים שבהם שתי דמויות נמצאות במעמקים החשוכים ועושים מה שבני זוג עושים בשחיה לילית. עמוד ועוד עמוד ועוד עמוד של תמונה אחת מרכזית כשבשוליים, במקומות שהעיניים לא רואות בהתחלה כי הן מתמרכזות על הפעולה העיקרית באופן אוטומטי, מתרחשים דברים קטנים (אך לא חסרי חשיבות) יותר. זו תצורה גאונית – סנדלר מוודא שהדברים הללו חודרים לך באופן תת הכרתי לפני שאתה שם לב שהם שם באמת. לראות תמונות זעירות בגוונים מתחלפים מסתתרים בין קצוות שיער מנופף, או בתוך בועות שמרחבות או בצללים שבין הצללים.
אך בכל זאת אין לך יצירה שאין בה פגמים, ופה נראה ששני הפגמים מגיעים מניסיון של היוצר להבליט יותר מידי דברים מסויימים שמוטב היה שישארו קצת יותר חבויים. הראשון מגיע בסוף הסיפור (לא לדאוג, בלי ספויילרים) שבו תגובה של דמות מסויימת מקבלת יצוג מוגזם מידי – בכי איפה שהייתה מספיקה העויית פנים בלבד. השני נתגלה לי בקריאה השלישית, ישנם דיאלוגים בסיפור אך מלבד שורה אחד משעשעת כשהדמות הראשית נכנסת למים הם לא באמת מוסיפים משהו. זו תלונה שיש בה מחמאה – יכולת הסיפור והאיור של סנדלר גדולות מספיק כדי שהוא יוכל להעביר את כל המנער הרגשי והעלילתי שלו בלי להזדקק למילה אחת. אני לא יודע אם זה חוסר בטחון ביוצר או בקהל אבל נדמה לי שהקומיקס היה עובד טוב יותר בתור יצירה "שקטה".
אבל בסופו של יום, למרות הפגמים, שחיה לילית הוא פרוייקט שאני שמח לראות. לא בגלל שהוא יצירה טובה בפני עצמו אלא בגלל שהוא מסמל – קפיצת מדרגה של הסצנה המקומית. לא עוד נקודות אור בודדות כמו אקטוס טרגיקוס והאחים חנוכה, עולם הקומיקס האלטרנטיבי (והמיינסטרימי) בישראל מראה התקדמות מבחינת הסיפורים שהוא מספר, האמנות שהוא מציג וערכי ההפקה המעורבים. הקומיקסים שמנכרים ומופקים היום בישראל הם כאלו שיכולים לשוות בגאווה על המדף לצד כל יצירה אמריקאית או בריטית. אולי זה לא זמן למות.
.
[את שחיה לילית וקומיקסים ישראלים רבים ונוספים, אפשר למצור בפסטיבל אנימקס בסינמטק תל-אביב החל מה-4.8.2015.]
עלילון 
מחשבה אחת על “שחיה לילית, מאת ולדיק סנדלר”